|
|
Page:14
[ ה ] מגמתו של ספר יונה ספר יונה אינו ספר היסטורי הבא למסור את קורותיה של דמות ( הנביא יונה ) או את תולדותיה של עיר ( נינוה ) . הדמויות וזירת ההתרחשות אינן אלא אמצעי לביטוי הלקח שבא המספר ללמד את הקורא . רבים מניחים שספר יונה בא ללמד מה הוא כוחה של תשובה ( עיינו להלן בפירושנו ל - ג , ח ) : כאשר שבו אנשי נינוה מחטאם , נשא ה ' לפשעם ולא קיים את גזירתו להפוך את העיר ( פסוק י ) . אף שרעיון התשובה אינו שולי בספרנו , ברי לנו שהנחלתו והערכתו אינן עיקר מגמתו של הספר . לו היה זה הלקח שביקש המספר ללמדנו , די היה לו בשלושת פרקיו הראשונים של הסיפור , עד לסיום הטוב בהצלת העיר . זאת ועוד : מיקוד תשומת הלב בתשובה הופך את בריחת הנביא ואת תגובתו על הצלת העיר ( פרק ד ) למיותרים . ספר יונה נחתם בדברי ה ' הלובשים צורה של שאלה רטורית : " אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו ... ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם ובהמה רבה " ?! ( ד , י - יא ) . סיום הספר ממקד אותנו בערכם של הרחמים , ברצונו של ה ' לרחם , ככתוב במזמור : " טוב ה ' לכל ורחמיו על כל מעשיו " ( קמה , ט ) . תשובתם של אנשי נינוה היא שפותחת פתח לאלוהים לרחם עליהם ולסלוח להם . יונה יודע היטב את מידותיו של ה ' , שהוא " חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה " ( ד , ב ) . יונה צפה מראש שה ' ישוב בו מכוונתו להחריב את נינוה , ומשום כך ברח מלפניו . יונה ידע גם ידע , שנבואת הפורענות אשר ישא על נינוה לא תתגשם , כי ה ' יגלה את רחמיו , העיר לא תיהרס והוא יוקע כשקרן . יונה מעמיד אפוא את כבודו כנביא שכל נבואותיו מתגשמות מעל לקיומה של נינוה ומעל לרחמי ה ' הפותחים לה פתח להצלה . יונה הבורח ממילוי שליחותו מייצג את התפיסה המוצאת ביטוי מפורש בספר דברים , כי מבחנה היחיד של נבואת אמת הוא בהתגשמותה : " וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה ' . אשר ידבר הנביא בשם ה ' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דיברו ה ' בזדון דיברו הנביא לא תגור ממנו " ( דברים יח , כא - כב ) . ה' מבקש ללמד את יונה ( ובאמצעותו את הקוראים ) שיש ערכים נעלים יותר מאשר התגשמות נבואה ומהימנותו של נביא : הצלת מעשי ידיו של ה ' , אם ימצאו ראויים להצלה . יונה חס על הקיקיון אשר לא טרח בו ( ד , י ) וכיצד לא יחוס ה ' על ברואיו ( פסוק יא )!? ספר יונה הוא אפוא אילוסטרציה לתפיסת מהותה של הנבואה כפי שזו באה לידי ביטוי ברור בספר ירמיה , המלמדנו כי נבואת שלום , נבואת נחמה , ולא נבואת פורענות , רק היא חייבת להתגשם , כדי להוכיח שהנביא אשר אמרה דיבר אמת : " הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יוודע הנביא אשר שלחו ה ' באמת " ( כח , ט ) . נבואת פורענות אינה אלא איום שנועד לזעזע את נמעניו , לחנכם , להחזירם למוטב , לפתוח לחוטאים פתח לשנות את דרכם ואת עתידם . גם נבואת פורענות לגויים הינה איום על תנאי , שיתגשם רק אם לא ישובו מרעתם : " רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד . ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דיברתי עליו וניחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו " ( ירמיה יח , ז - ח ) . גם דמויות הגויים שבספר ממחישות את סולם הערכים הלקוי שיונה אוחז בו : הן המלחים והן אנשי נינוה מוארים באור חיובי . המלחים גילו מידה רבה של רחמים והיססו זמן רב בטרם השליכו את יונה הימה , ועשו כן רק כאשר השתכנעו כי זה הוא רצונו של ה ' . אנשי נינוה קיוו כי ה' ירחם , אם יחזרו בתשובה , ובכך שונים היו אלה וגם אלה ( 3 ) בתחום התחביר : מבנה הכתוב הנזכר לעיל , " כי אתה אל חנון ורחום " ( ד , ב ) - שבו מוקדם הנושא ( " אתה " ) לנשוא השמני ( "חנון ורחום " ) - אופייני ללשון המאוחרת . בלשון בית ראשון קודם הנשוא השמני לנושא ( כגון בראשית ג , יט : " כי עפר אתה " ; כב , יב : " כי ירא אלוהים אתה " ) . העברית המקראית הקלאסית נוהגת להטעים את הפעולה על ידי הוספת מקור הפועל לפועל הנטוי , כגון בראשית לא , ל : " ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת " . בלשון המאוחרת , לעומת זאת , משמשת צורת המושא הפנימי תחת צורת המקור : " וייראו האנשים יראה גדולה " ( א , פסוקים י , טז ); " וקרא אליה את הקריאה " ( ג , ב ); " וירע אל יונה רעה גדולה " ( ד , א ); " וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה " ( ד , ז ) .
|
|