|
|
Page:125
שושנת הרוחות העברי הקדמון הבחין בארבעה כיוונים , " ארבע רוחות השמים " ( זכריה ב , י ) או " ארבע כנפות הארץ " ( ישעיה יא , יב ) , ומנה אותם יחדיו : " ימה וקדמה וצפונה ונגבה" ( בראשית כח , יד ) , או בשמות אחרים : " ממזרח וממערב מצפון ומים " ( תהילים קז , ג ) , " ממזרח ... ממערב ... צפון ... תימן " ( ישעיה מג , ה - ו ) . מבטו של העברי קדימה , כלפי העולם , היה מופנה אל המזרח , לכיוון השמש העולה , ומשום כך מכונה המזרח בכינוי " קדם " ; אנשי המזרח הרי הם " בני קדם " ( שופטים ו , ג ) והרוח המזרחית היא " רוח קדים " ( יונה ד , ח ) . ( כך גם בלעז : המילה אוריינטציה שמשמעה התמצאות במרחב גזורה מן המילה , orient מזרח . ) ניגודו של " קדם " , צד המערב שבו שוקעת השמש ומתחיל הערב , הוא אחור , ולכן הים התיכון הנמצא מערבית לארץ ישראל קרוי בשם " הים האחרון " ( דברים יא , כד ) , בניגוד לים המלח , " ים הקדמוני " ( יואל ב , כ ) , המצוי אל מול פני המתבונן מזרחה , קדימה . ואשר לכיוונים האחרים : כיוון שהמתבונן פונה מזרחה , הרי שצד דרום הוא " ימין " והיפוכו " שמאל " , הוא הצפון . וכדברי אברהם אל לוט , כשהוא מציע לו להיפרד וללכת בדרכים מנוגדות : " אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה " ( בראשית יג , ט ) . כינוי אחר לדרום גזור אף הוא מן השורש ימ " ן : " תימן " , כאמור " עורי צפון ובואי תימן " ( שיר השירים ד , טז ) . כינוי נוסף לדרום הוא " נגב " , על שום היובש השורר בדרום הארץ , וראו : " שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב " ( תהילים קכו , ד ) , כאותם מי שטפונות הממלאים את אפיקי הנחלים החרבים ומשקים את הנגב הצחיח . גזרון המילה " דרום " איננו ידוע . ובאשר ל " צפון " , דומה ששורשה של מילה זו הוא צפ "ה ( על משקל חז " ה - חזון ) , והוא שאול משמו של הר , " צפון " ( ישעיה יד , יג ) , הר גבוה ( כ - 1700 מטרים ) המצוי צפונית לאוגרית שבסוריה ( צפונית לעיר החוף לטקיה של היום ) , ומשמש כמקום של תצפית על האזור כולו . לפי המיתולוגיה הכנענית בהר זה שכן האל " בעל צפון" ( במדבר לג , ז ) . צל השמש הקופחת על ראש הבריות במזרח התיכון ( וביתר עוצמה בקיץ הלוהט ) הופכת את הצל למשאת נפש . ואכן , כחמישים פעם נזכר הצל במקרא ולא אחת כמושא לשאיפה , לציפייה . כאשר מבקש מחבר ספר איוב להדגים שאיפה גדולה שמפעימה אדם ומפעילה אותו , הוא קובע כי השאיפה והרצון הם " כעבד ישאף צל וכשכיר יקווה פעלו " ( איוב ז , ב ) . פעמים רבות משמשת המילה " צל " כביטוי לדבר המגן , מציל , מסייע ועוזר לאדם . מי שמתארח וזוכה להגנה מידי בעל הבית נמצא " בצל קורתו " של המארח ( בראשית יט , ח ) , ואלוהים מדומה לא אחת כמי שהוא " מעוז לדל מעוז לאביון בצר לו מחסה מזרם צל מחורב" ( ישעיה כה , ד ) - כלומר : מי שמגן משיטפונות ומחום גדול ( " חורב " ) . כדי שלא תכה השמש באדם מכה קשה , הוא זקוק לסיוע ולשמירה , וזאת , אומר משורר תהילים , מספק האלוהים : " ה ' שומרך ה ' צילך על יד ימינך" ( קכא , ה ) , ועל כן " השמש לא יככה " ( שם , ו ) . ולחילופין , כשמבקשת התורה להצביע על בני אדם שאין מי שמגן ומסייע להם , הריהי קובעת כי " סר צילם מעליהם" ( במדבר יד , ט ) ובלא צל אין לאדם מחסה והצלה . ולא רק ביחסי אלוהים ואדם יש לצל תפקיד חשוב . הרעיה , בשיר השירים , מדמה את אהובה " כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים " , ומוסיפה ואומרת כי " בצילו חימדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי " ( ב , ג ) . לעץ אין רק פירות מתוקים אלא גם צל , ובלעדיו לא תהיה תמונת האהוב שלימה . עם זאת , בשל ארעיותו של הצל הוא משמש גם כדימוי לקוצר ימיו של האדם , ש " ימיו כצל עובר " ( תהילים קמד , ד ) - ביטוי ששימש את מחבר הפיוט " ונתנה תוקף " הנאמר במנהגים רבים בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים - כאחד מתיאוריו את אפסות האדם , שהוא " משול כחרס הנשבר , כחציר יבש וכציץ נובל , כצל עובר וכענן כלה , וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף " . יונה נח בצל הסוכה . ציור קיר בקטקומבה [ = בית קברות תת קרקעי ] ברומא ( ויא לטינה ) , המאה הרביעית לספירה .
|
|