|
|
Page:13
למציאות זו הוא התאמת הגוף עצמו לפעולת התפילה . טבעיות התפילה והמתאם הגופני לה העלו בקרבי הד לביטוי המקראי " אשפוך נפשי " , המציין במסורת היהודית את התפילה . התפילה בוקעת ממעמקי האדם , כדיבור עצמי . גם ההתבוננות בבני אדם שאינם מאמינים חזרה ואישרה נקודת מבט זו . התפילה היא פנומן ראשוני בחיי בני אדם . הם מתפללים , אם בנוסח של תפילה מוכרת ואם באמצעות שיר או מוזיקה . קשה שלא לראות את ההתאמה והדמיון בין תפילה לפרקטיקות אחרות – שירה , מוזיקה , ריקוד וכיוצא בזה . עתה עמדתי בפני השאלה : האם האל או הנמען הטרנסצנדנטי הוא המעניק פשר לכל תפילה באשר היא תפילה ? האם פרקטיקה כה ראשונית בחיי אדם תהיה מותנית בעמדה דתית , שמטבעה היא קונטינגנטית ? גם מנקודת מבט דתית לאמונה אין סטטוס של הכרח לוגי . היא מבטאת את עולמו ואמונתו של המאמין ושלו בלבד . האם פנומן כה ראשוני כתפילה מותנה באמונה ? והאם יהיה זה שיפוט הולם של המציאות האנושית לומר כי בכל מקום שאדם מתפלל הוא שב אל העולם הדתי ? אם התפילה ראשונית ואפילו טבעית , הפשר שמוענק לה צריך להפוך את " הנתון הראשוני " לפחות ממה שהוא . כיצד מתמודדים עם שאלת התפילה ? בחרתי כאמור בספרות העברית , בעיקר זו המכונה " חילונית " , מן הטעם שאותו אני פורש בפרק הראשון של הספר . הספר הוא ניסיון לעקוב אחר משמעות התפילה המתגלמת בספרות זאת . עיקר הספר , המשתרע בין הפרק השלישי לשישי , מציע ניתוח טקסטואלי מפורט ומדוקדק של ההתייחסות הספרותית לתפילה . התיאור והניתוח הגדושים של המצוי בספרות על תפילה חוזרים ומנהירים את " הנתון " ומקבעים את הממצאים כמיוסדים על סוג של חוויה חוזרת ונשנית ולא על הברקה מקומית , שאינה נושאת עדות . בעקבות הנהרה זו אני מציע בפרק האחרון " תאוריה " על התפילה . סימנתי את המונח תאוריה במירכאות כדי לומר שאיני מציע השערה פורחת באוויר , שמיוסדת על הנחות תאולוגיות או מטפיזיות למשמעות התפילה . מנקודת מבט פנומנולוגית , " התאוריה " שאני מציע אינה השערה גרידא , אלא מסגרת שצומחת מתוך הרפלקסיה של הנתונים עצמם . היא אמורה לשקף את תשתיות העומק האימפליציטיות שהטקסטים שנבחנו נושאים בחובם . התאוריה היא פרשנות ולא יותר מכך . ייחודה של פרשנות זו , הצועדת בעקבות העדות הספרותית , שהיא מפקיעה את הבעלות על התפילה מהשקפת עולם מסוימת אחת ; היא מכנסת לתוכה את כל סוגי התפילות והמתפללים : דתיים , חילונים , מסורתיים או כאלה שמסרבים לתיוג הדיכוטומי הזה . מבחינה זו הפרשנות המוצעת בפרק האחרון היא קריאת תיגר על דיכוטומיות , שיותר משהן מנהירות את המציאות הן מבלבלות אותנו . הן מאלצות אותנו להבחין ולהבדיל במקום לראות את המצע המשותף . פצועי תפילה הוא ספר על תפילות ומתפללים . המתפללים פצועים על ידי
|
|
|