|
|
Page:5
מבוא נפתח בציטוט מדבריה של הסופרת שהם סמיט בעקבות מפגש עם תלמידים עם לקויות קוגניטיביות בבית הספר " אילנות " שבנהריה : כאשר נכנסתי לכיתה , ישבו התלמידים ) בני 7 עד 17 לערך ( במעגל , שהוא הצורה האידאלית לקיום מפגש . הם המתינו בשקט ובנימוס רב וציפו שאתחיל . בפתיחה הצגתי את עצמי , כדרכי תמיד , והתחלתי לפרוש את נושא המפגש . אחד הילדים , בן 9 או , 10 הרים את ידו ואני פניתי אליו ושאלתי : " אתה רוצה לשאול ? " הילד שתק רגע ונראה כמגייס את כל משאביו למשימה . ואז , במאמץ גדול , אמר : " את אמרת איך קוראים לך ואיך קוראים לילדים שלך , אבל לא שאלת איך קוראים לנו " . הרגשתי מבוכה , שהרי ידוע לי כי בכל מפגש יש שני צדדים ולהם זכות הדדית לכבוד ופתחון פה , ומדוע זה מנעתי מן התלמידים הללו את המגיע להם בזכות ? כשקיבלו הילדים את רשות הדיבור , הם סיפרו על עצמם , על הדרך שבה מתייחסת אליהם החברה הסובבת ועל כמיהתם להשתלב בסדר היום הכללי , בחברה ובעבודה . בשבילי היה זה מפגש מרגש מאוד , בעל איכויות אינטלקטואליות , רגשיות וגם ספרותיות . מפגש מטלטל , שובר ציפיות ומשנה תדמיות . משהו שאפשר גם לקרוא לו אמנות . ספר זה מאמץ את קו המחשבה של הסופרת שהם סמיט ואת מסקנותיה – ננסה להראות שלא זו בלבד שיש ביכולתם של תלמידים עם צרכים מיוחדים להציג את עצמם ולספר על חוויותיהם ושזהו רצונם , אלא שזאת גם זכותם לקבל חינוך מיטבי שיתמוך ביכולות אלו . מערכת החינוך בישראל מכוונת ללמידה משמעותית – תהליך למידה המזמן חוויות של צמיחה קוגניטיבית , רגשית וחברתית ומושתת על שלושה עקרונות מרכזיים המתקיימים בה - בעת ) משרד החינוך , : ) 2014
|
|
|