|
|
Page:15
הממשות היא הדבר כשהוא לעצמו , היא הראשית והאחרית של תולדות המשמעות בסיפורי עגנון . אך הממשות היא גם הייצוגיות כשהיא לעצמה . כמו למשל שמות הכתבים וסופריהם ( ספרי הלכה , ספרי קבלה ושו״ת ) שעגנון גודש בהם את יצירותיו , והם נראים כעצמים ארכיאולוגיים מגיים המקיפים , טרם יעלו באש , את האיש הכותב בספרייתו בבאד הומבורג או בחדרו בתלפיות , והם עטים פתאום על גיבורי הסיפור כשליחי הגורל הרודף את מי שכתב אותם ( ׳אגדת הסופר׳ ) , ואחר כך את מי שרכש אותם ( ׳האיש לבוש הבדים׳ ) , את מי שהחביא אותם ( ׳מחמת המציק׳ ) או את מי שהעז להתעלם מקולם המצווה ( ׳שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו׳ ) . ספרים הם גורלות לעצמם . הם ממשויות אורבות חרישית וזוממות ביצירת עגנון . ספרים הם חרטומה המבצבץ של מציאות שנטרפה בים של מעשים , ואליה משתוקקים הגיבורים שאינם יודעים כי הספרים שהם מושים מהמים הם צללים שהגיחו מעולם שממנו עליהם לנוס על נפשם . ספרים הם כמעט נושאו העיקרי של הספר הזה . ההתפשטות הזו של הממשי פנימה ביצירת עגנון מציעה שפע בלתי מוכל ; בשביל גיבוריו כמו בשביל קוראיו וחוקריו . עולם של אלף דמויות , כמו שהעיד עגנון על הרומן השרוף בצרור החיים שכתב בבאד הומבורג – כאילו אירע לו לרומן זה דבר מה שעגנון זמם על מי מגיבוריו ( אולי על רפאל ב׳אגדת הסופר׳ ?) . למרבה ההפתעה , אסון ההיעדרות הספרותי הזה אינו פוגם בחוויית המלאות הנוכחת בכתביו . האבדן הזה , שציער וסקרן רבים מחוקרי עגנון , אין לו נוכחות פוערת פצע בתודעה ספרותית היסטוריוגרפית , למעט כנראה בחייו של הסופר עצמו . אין בו באבדן הזה מה שיש למשל בהיעדרות הטרגית של רומן אבוד אחר , המשיח של ברונו שולץ . גם אין הוא מלווה באותה כמיהת לב בלתי מסופקת שקוראי פיירברג , גנסין או ברנר חשים כשהם שואלים את עצמם מה עוד יכולים היו סופרים אלה שנפטרו בדמי ימיהם לכתוב לאחר ׳לאן ? ׳ , לאחר ׳אצל׳ , או לאחר שכול וכשלון . ואין זאת רק משום שעגנון הספיק לכתוב הרבה כל כך לאחר אבדנה של היצירה הזו . אפשר לשער כי גם אילו היה היקף יצירתו כדי מחצית , או אילו הייתה יצירתו קרובה לסיומה לפני שיבתו לארץ ישראל לאחר שנות גרמניה , עדיין היו הסנוורים של מה שנדפס מונעים באורם הבוהק את המבט לחור שחור זה של היצירה האבודה בצרור החיים , ומעלימים אותה מהתודעה ההיסטוריוגרפית . זוהי מלאות ושלמות המכחידה כל אבלות ספרותית על מה שאבד או על מה שעדיין לא נכתב . מלאות חסרת גבולות עד כדי כך , שכל שאלה על מה ש׳נעדר׳ ממנה נראית מסדר פחות ערך מול היש הטוטלי שלה . ׳מחשבות ' על עגנון הן בעבורי כמעט הפרקטיקה הביקורתית האפשרית היחידה מול האפוס היהודי הגדול ביותר בתולדות הפרוזה היהודית . ׳מחשבות׳ הן דילוגים מאזור מואר בהבלחת הרף עין אחד של הבנה אל הבנה אחרת שמבקשת להיכתב
|
|