|
|
Page:37
משפט הדבורים באחד הימים קפץ על ראובן לרר רוגזו של עורך דין ערבי נוצרי , תושב יפו , פרנסיס בשארה שמו , שהגיש נגדו תביעת פיצויים על שהדבורים שלו יונקות צוף מפרחי הפרדס שלו וגורמות לו בכך נזק כספי . בשארה לא התלונן מעולם על הדבורים של משפחת בלדנשפרגר , אבל הצלחתו של הכוורן היהודי ניקרה את עיניו . לשווא נחלץ הקונסול האוסטרי לעזרתו של לרר ; לשווא הוסבר לבית המשפט שהדבורים מפרות את הפרדסים בהעברת אבקנים מפרח לפרח - על לרר נגזר לשלם לבשארה פיצויים גדולים . אמנם לאחר פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין העליון באיסטנבול , ולאחר שנתיים של מאבקים בערכאות נקבע שאכן הדבורים אינן מזיקות לפרי כי אם מועילות לו ותביעת הפיצויים נדחתה , אבל הוצאות המשפט היו כבדות . בלשון המקומית " פלאציקס " ( שטוחות ) . " וכך היו נודדים עם הכוורות בימים ההם , " סיפר משה פאר , מצאצאי המשפחה המורחבת ומגדל דבורים גדול בזכות עצמו . " הגמלים הסבלנים היו כורעים ברך . שלוש כוורות היו מועמסות בכל צד של הדבשת ואחת בראשה , ונקשרות בחבל . הגמלים היו נקשרים זה לזה והאורחה הייתה מוכנה לצאת לדרך . מוביל הגמלים היה משמיע קול גרוני שמשמעותו ' קדימה ! ' ולצלילי הפעמונים הקשורים במחרוזת תכלת לצווארו הארוך של כל גמל , הייתה האורחה נעה בעקבותיו של חמור . התנועה התנהלה בנחת כל עוד לא נעקץ גמל על ידי דבורה ... " מאיר לרר סיפר כי אחד מכלי העבודה החשובים של "רועי הדבורים " בעת ההיא היה סכין חד , וכל כך למה ? גמל שהיה נעקץ בידי דבורים , היה משתולל ועלול לשמוט מעליו את משא הכוורות הקשור לדבשתו ברצועות . חיתוך הרצועות במשיכת סכין מהירה היה מונע את הנזק שהיה עלול להיגרם בשל כך . הדבש שהפיקו בני משפחת לרר היה משובח ושמו יצא למרחקים , ואף נמצאו לו קונים מעבר לים . יהושע אייזנשטט ברזילי סיים את דיווחו על " המושבות בארץ ישראל בשנת תרנ " ט " במילים : " ואסיים בדבר טוב שהביא המושב הזה להיישוב על ידי ה ' לעהרער ובניו , אשר למדו מלאכת גידול דברים ועתה יימצאו אצלם 162 כוורות , המביאות להם ברכה מרובה ... נמצאים עוד אחדים מבני המושב העוסקים במקצוע זה , וגם להם כ 150 כוורות . " נדידת הכוורות בתחילת המאה העשרים
|
עיריית נס ציונה
|
|