sso
| Hello Guest - login | My Account | My bookshelf | My folders
Kotar website
Page:12

פרידה ממנשה קדישמן דן מירון מנשה אהובנו , הנה אתה מוטל לפנינו , מוקף בבני משפחתך , בחבריך , במכריך , במעריציך . כל אחד מהם יודע , כי נפלה בחלקו זכות לבוא במגע עם אדם נפלא , אדםלשמש , מקור אדיר שופע חום אנושי , טוב לב , בינה , ענווה , שמחת חיים , רצון בלתילמתכלה לתת , להעניק , לתמוך . כזה היית עד לרגעים האחרונים . כשהייתי רואה אותך בשנתיים האחרונות - מוכה עד חרמה , כתוש בידי המחלה שלא הרפתה , ובכל זאת מקרין לכל עבר את אותו חיוך נדיב , מתחת לכאבים , מעבר לטרדות האינסופיות , מבעד לסורגי כלובלהגוף שבו נכלאת , מעל לטשטוש ולרפיון שגרמו הכאבים והתרופות והסמים משככי הכאב - הייתי נזכר בשורות של אלתרמן , שבהן מאיץ הדובר בבת הקרבה אל מיטת אביה החולה : אבל גם בשוכבו נטול ול ומזור ובורב אליו צעצע , עו נמה לו כי הוא הנרא לעזור ואת המבשת סע . היו אלו שורות השיר היחידות , שבהן נזכרתי במחיצתך , ואותן לא השמעתי באוזניך ; כי אתה אהבת מאוד את שורות השיר , את המלים הסדורות בחכמה וביופי , כשם שאהבת אנשים . רצית עוד ועוד מהן , מן המילים המכונפות , ופעמים רבות האצת בי שאומר כמה מהן ( מפני שאני , כפי שאמרת , " עבדתי אצלך . ( " לעולם לא אשכח , איך אורו פניך למשמע כמה משורות השיר ההן . למשל , מתוך שירו של אורי צבי גרינברג על אודות החיילים שעל גדות נהר הסווה שבסרביה , באופנסיבה של הצבא האוסטרול הונגרי בימי מלחמת העולם הראשונה . החיילים ההם " ) אחים חיילים , " כינה אותם המשורר ) נהרגו בעת שתקפו עמדה מוקפת סלילי תיל מחושמל , ונשארו תלויים על התיל , כשרגליהם מכוונות כלפי מעלה וראשם שמוט מטה : וראיתי את אחיי הגלים ברגליים למעלה ע אשר יגיעו במותם לבעוט בשמים . ביקשת שאחזור על השורות הללו פעם ועוד פעם , ובעודי עושה זאת , נטלת בידך עיפרון והתחלת לגשש על פני הנייר בחיפוש אחרי רעיון פיסולי נהדר . זה הפך תוך זמן לא רב למתווה , שעל פיו נוצרו פסלים אחדים בגדלים שונים . החיילים המתים - בגרסה שלך , חיילי שלוש המחתרות של ימי המאבק שקדמו להקמת מדינת ישראל - שוכבים ורגליהם מזוקפות כלפי מעלה , אבל לא כדי לבעוט בשמים הריקים , האדישים למותם , אלא כדי לתמוך בפיסת אדמה שופעת צמחייה , היא ארץ ישראל מולדתנו . הבנתי אז איך הכאב , כאב המלחמות והאבדן ומות האנשים הצעירים , זורם אצלך בנהרות הטוב שהיו עורקיך , לא אל הבעיטה ואל המחאה , אלא אל הנתינה והתמיכה . והנה אתה שוכב לפנינו כעת ברגליים מתוחות לעבר בור הקבר , שאליו נישא אותך עוד מעט - לא , לא מתכוונות לבעוט , אלא לתמוך בעפר שעליו אנחנו חיים . כאמן ענק היית שייך לארץ ישראל ולהיסטוריה המיוסרת שלה . אבל לא היית אמן ילידי , כנעני , המתנתק ממה שקדם למגע עם הארץ . היית אמן יהודי . מעולם לא שכחת את מרחץ הדמים בעיירות אוקראינה של מלחמת האזרחים בשלהי מלחמת העולם הראשונה , שממנו הגיחו ועלו הוריך החלוצים בדרכם לארץ ישראל , וממנו נגזר גם שמך - קדישמן , איש הקדיש , מי שנותר נטוי מעל גופותיהם של המתים . את האיש הזה חתכת מאות פעמים בברזל חשוף ושחור : האב או האם הכורעים מעל גופת בנם . חיית בכל נימי נפשך את ההורות של הוריך , שנעשתה להורות של עצמך , כאב שהיה גם אם . נעת בין הקטבים של אימהות יולדות , בהתפלצות של כאב ואושר , והורים המקוננים על ארון המתים של בניהם , וכן בין הקטבים של הבן הנעקד , האיל שלא הציל ברגע האחרון , וציפור הטרף המרחפת מעל . בכוח הקשרים הללו של המתים והחיים , של הדורות ושל הטבע , לא רצית ולא יכולת להמשיך את מסע הניצחון שלך כאמן שפעל מחוץ לתחומי ישראל , אף כי הגעת במהירות למדרגת אמן בינלאומי מובהק , ויכולת לפעול בהצלחה בכל אחד ממרכזי האמנות של זמננו .

טרמינל, כתב עת לאמנות המאה ה-21


For optimal sequential viewing of Kotar
CET, the Center for Educational Technology, Public Benefit Company All rights reserved to the Center for Educational Technology and participating publishers
Library Rules About the library Help