|
|
Page:5
אריאל רוניס ז"ל אריאל רוניס התגייס לשירות הביטחון הכללי בשנת , 1992 בהיותו בן . 24 שימש במספר תפקידי שטח במגזר הערבי במרחב צפון ובמסגרת זו אף פעל מול גזרת לבנון . בשנת 2001 קודם למעמד של מנהל בשב"כ ועבר ל"מנהלה הביטחונית לסיוע , " שם עסק בשיקומם בישראל של סייעני כוחות הביטחון . במסגרת עבודתו זו פעל אריאל ללא לאות לשילובם של הסייענים בחברה הישראלית . בהמשך דרכו מילא תפקידים ניהוליים מבצעיים נוספים , ובנובמבר 2010 פרש מהשירות לגמלאות . אריאל הוערך כאיש מקצוע מן המעלה הראשונה , מחויב למשימה , דבק במטרה , שראה בעבודתו שליחות . במהלך שירותו היה אחראי למבצעי סיכול בארץ ובלבנון . בשנת 1999 קיבל אריאל את אות העובד המצטיין . שירות הביטחון הכללי קיבל בתדהמה את הבשורה הקשה על מותו של אריאל , והביע צער עמוק על לכתן בטרם עת . שהכירו , למצוא למבוגרים תעסוקה ופרנסה . עולות גם שאלות רחוקות יותר מבחינת טווח הזמן אך סבוכות לא פחות , כמו שאלת הזהות של הילד המתבגר - האם הוא ישראלי או פלסטיני ? למי נאמנותו ? לחבריו שעמם גדל מאז אביו הביאו לישראל , או למשפחתו וחמולתו שבבית שנטש ? למי יינשא ? כיצד יחיה את חייו הבוגרים ? כל אחד - עולם ומלואו סייען כוחות הביטחון הזה ומשפחתו אינם לבד . בהתמודדות עם הקשיים האלה ועם תלאות רבות נוספות , הם זוכים לתמיכה . חוברים אליהם אותם אנשי זרועות הביטחון , שמכירים את אותו סייען ולא ינטשו אותו עם חשיפתו , וגם אנשי המנהלה הביטחונית לסיוע , הגוף שתכליתו היא תמיכה באותן משפחות . מאז קום המדינה סייעני זרועות הביטחון השונים שנחשפו קיבלו סיוע , הרי שעם החתימה על הסכמי אוסלו והצפי כי ישראל תיסוג משטחי יהודה , שומרון ורצועת עזה - ברור לעתים הציפיות מרקיעות שחקים ואינן ניתנות למימוש . לעתים גם ילד שהושקעו בו לא מעט משאבים חומריים ורגשיים פונה לכיוון הפלילי , אולם בכך אינו שונה מילדי משפחות ישראליות אחרות , כאלו שנולדו והתחנכו בארץ משחר ילדותם ופנו לכיוונים שליליים היה כי היא לא תוכל יותר לגונן על סייעניה במקומות אלה . עלה צורך דחוף להוציאם משם ולהביאם לישראל . בעקבות הבנה זו החליטה ממשלת ישראל במאי 1994 להקים את המנהלה הביטחונית לסיוע , מנב"ס כיום . החלטת ממשלה נוספת הטילה על המנהלה את הטיפול במשפחות סייעני זרועות הביטחון השונים שהוצאו לישראל בעקבות נסיגת כוחות צה"ל מדרום לבנון במאי . 2000 תקצר היריעה מלתאר את פועלם של עובדי המנהלה , שהרי מדובר בטיפול באנשים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו . כל אחד וקשייו , התמודדותו עם סביבתו הקרובה והרחוקה ותפיסתו את עצמו , מעשיו והשלכותיהם . משאבים לא מעטים מושקעים בכל תחומי הסיוע כשהמטרה אינה תמיכה כספית גרידא , אלא מתן כלים לסייען ולבני משפחתו לעמוד על רגליים איתנות בסיום התהליך ולהמשיך בחיים עצמאיים ונורמליים בכוחות עצמם , ככל ישראלי אחר . הסיוע ניתן בכל התחומים – הקליטה הראשונית של הסייען ומשפחתו בארץ , שיכון המשפחה בדיור ארעי , הדאגה לצרכים הבסיסיים והראשוניים , לימוד השפה למבוגרים ולצעירים כאחד , שילוב ילדים במסגרות החינוך ותמיכה בהם בצמצום הפערים , סיוע בשילוב הילדים במוסדות להשכלה גבוהה , הכשרה מקצועית , סיוע בשילוב בתעסוקה וסיוע ברכישת דיור הקבע של המשפחה . תחום תמיכה עיקרי , עליו גאוות המנהלה , הוא החינוך . סכומים לא מבוטלים מושקעים בתוכניות לקידום הילדים בבתי הספר ובשעות שלאחר סיום הלימודים . זאת מתוך הבנה שחינוך והשכלה הם אבני הדרך עליהם נבנית , בין השאר , ההשתלבות בחברה הישראלית . אין מדובר בעניין פשוט , על אחת כמה וכמה כשהילד מגיע בגיל העשרה ונושא עמו תכנים חינוכיים שונים בתכלית מאלה המוענקים בבתי הספר בישראל . לא רק שיקול מושכל האם המשאבים המושקעים בסייענים ובני משפחותיהם מספיקים ? דומה כי לא משנה מה יהיה תקציבה של המנהלה , לעולם התשובה לשאלה זו תיוותר שלילית . הן תמיד נרצה לתת יותר . לכל הפחות נרצה שלמשפחה יהיו אותו רכוש ואותם נכסים שנטשה בהגעתה לישראל . מובן כי הדבר אינו ריאלי , ואולם את מקומו של המשאב החומרי , אם חסר , תמיד ממלא המשאב האנושי . הרגש החם , השיחות הרבות , ההזדהות , התחושה כי המשפחות אינן לבד בהתמודדות המאוד לא פשוטה הזו , כל אלה תפקידם מרכזי לא פחות . לא אתאר את כלל העשייה כסוגה בשושנים . לעתים הציפיות מרקיעות שחקים ואינן ניתנות למימוש . לעתים גם ילד שהושקעו בו לא מעט משאבים חומריים ורגשיים פונה לכיוון הפלילי , אולם בכך אינו שונה מילדי משפחות ישראליות אחרות , כאלו שנולדו והתחנכו בארץ משחר ילדותם ופנו לכיוונים שליליים . הטיפול והתמיכה בסייעני כוחות הביטחון ובני משפחותיהם הוא אחד הפרויקטים בהם יכולה מדינת ישראל להתגאות ולטפוח לעצמה על שכם . אין מדובר רק בשיקול מושכל , שלפיו סייענים פוטנציאליים עתידיים יראו את הטיפול בסייענים שנחשפו וייאותו בעצמם לסייע גם הם למדינת ישראל . מדובר בהרבה מעבר לכך - בהבנה המוחלטת שמי שסייע למדינת ישראל תוך כדי הסתכנות והביא להצלת חיי אדם - ישראל לא תשכח אותו ולא תנטוש אותו , גם כשלא יוכל יותר להביא תועלת מודיעינית . כשזו המחשבה וזהו המסר , בהיקפים שאין להם אח ורע בכל העולם - פרויקט זה הוא בהחלט מקור לגאווה לאומית . ›
|
|