|
|
Page:8
בעולם המציאות , שאתו יש להם יחסים מורכבים , ופעמים רבות לא צפויים . השותף השלישי במערכת היחסים הזאת , המורכבת ממילא , הוא הקורא , הפרשן , שלעתים הוא קובע את מובנם של סימנים , ולעתים הוא כפוף להם לגמרי . ההרמנויטיקה שלובה אפוא בסמיוטיקה באופן שאינו מאפשר לדון באחת בלי לנגוע באחרת . בהקדמה לספרו The pursuit of Signs תולה ג'ונתן קאלר ( Culler ) את כישלון הפרויקט השאפתני של מדע הסימנים בראש ובראשונה ביומרתה של הסמיוטיקה לפרוס את חסותה על כל סוגי הידע , יומרה שהיתה מועדת כנראה לכישלון מלכתחילה , ועל כל פנים הקשתה על הסמיוטיקה להצליח בתחום מסוים אחד . קאלר גם מזכיר את התעקשותו של צ'ארלס ס' פירס ( Peirce ) שכל דבר הוא סימן , ואומר שזו הקשתה את ייסודה של דיסציפלינה עצמאית . עם זאת , היום ברור שטענותיו של פירס הן תוצאה מתבקשת – גם אם רדיקלית – של פרספקטיבה סמיוטית . ואכן , על פי ההגדרה שהציע פירס לסימן – משהו שמייצג משהו , בשביל מישהו , מבחינה כלשהי – כל דבר יכול להיות סימן בנסיבות מסוימות : תחושה , יצור חי , פעולה , מחשבה . פרספקטיבה כזאת יש בה כדי לרפות ידיים : אם כל דבר הוא סימן , מה טעם יש בחקירה סמיוטית של טקסט ספרותי או של כל טקסט אחר ? את ה'פתרון' לבעיה היסודית הזאת מציע רולאן בארת בסיום ספרו ' יסודות בסמיולוגיה . ' בארת קובע שכל חקירה סמיולוגית מוליכה בהכרח את החוקר למצב של אימננטיות : ' הוא מתבונן במערכת נתונה מבפנים . אולם מאחר שהמערכת הנחקרת אינה ידועה מראש בתוך גבולותיה ( שהרי המטרה היא דווקא לשחזרה , ( האימננטיות אינה יכולה להיסוב בהתחלה אלא על מכלול מגובב של
|
|
|