|
|
Page:12
ויוצרים בלבול ותחושה מציקה של אבדן אוריינטציה ריגושית . כמו כן , השדים והדמונים במיתולוגיה הנוצרית מוצגים כדמויות אדם בעלות קרניים , פרסות וזנב של בעלי חיים , כמיטב המסורת הגרוטסקית . יש להניח שלפני שהדמויות הללו קובעו כקונוונציות מאובנות , הן עוררו את התחושה המציקה של אבדן אוריינטציה ריגושית האופיינית לגרוטסקי . אחת ההנחות המונחות ביסוד הספר הנוכחי היא , שהקונוונציות הן תהליכים קוגניטיביים רבי עצמה שנתאבנו . הפרת גבולות הקטגוריות שנתאבנה בדמויות השדים הקונוונציונליים ועקרונות נוספים של הגרוטסקי הובאו לידי קיצוניות רבת–עצמה בציור הגיהינום של היירונימוס בוש . ואכן , כפי שנראה , ציור זה מביך חוקרים ציידי קונוונציות . פרק מעין זה על אמנויות פלסטיות אינו משתלב בקלות בספר על שירה דתית ; לכן החלטתי להוסיפו כנספח בסוף הספר ההוא . באותו ספר , בפרק על הנומינוזי והאינפרנלי , ציטטתי את דברי טניסון : " התופת העמום של מילטון מעורר אימה רבה יותר מהתופת של דנטה , המתוחם מדורים מדורים . " הרגשתי שאמרה זו מסבה את תשומת הלב אל דבר חשוב בשירת מילטון , אבל עושה עוול לדנטה . לפיכך החלטתי לבחון מהו הדבר שמעורר אימה ב"תופת של דנטה , המתוחם מדורים מדורים . " מתברר שגם אם מבחינה גאוגרפית התופת של דנטה מתוחם מדורים מדורים , יש אצלו טשטוש תחומים ברמה הרבה יותר עמוקה , ברמה הקוגניטיבית , בין הקטגוריות " אדם" לקטגוריות כ"צמחים" ו"להבות . " אצל ליאו שפיצר ( Spitzer , 1965 ) מצאתי דיון מאיר עיניים על האפיזודה שבה דנטה פוגש בני אדם שהפכו לצמחים . לא כמו במטמורפוזות של אובידיוס , שבהן הם היו קודם בני אדם ואחר כך צמחים , כי אם הם צמחים בעלי תודעה אנושית : הם " מאוד צמחים" ו"מאוד בני אדם" בעת ובעונה אחת . שפיצר מסביר את האפקט הפוגע של תופעה זו בכך , שלפנינו הפרה בוטה של סדרי בראשית לפי האמונה הנוצרית , שהרי אלוהים ברא את המינים הנבדלים , בלא מקרי כלאיים . ניתוחו של שפיצר פקח את עיני ; אבל נראה לי שהאפקטיביות מקורה באבדן האוריינטציה הריגושית האופיינית לגרוטסקי , למשל ב"הגלגול" " ) מטמורפוזה ( " של קאפקא , שם גרגור סאמסא הוא מאוד חרק ומאוד בן אדם . על כך הוספתי דיון באפיזודה שעניינה הלהבות בעלות התודעה האנושית , אשר לשון האש שלהן רוטטת כמו לשון בני אדם : " ללשון האש תרגם הוא את הבכי . " מלכתחילה התכוונתי לכתוב הערת שוליים למימרה של טניסון . כשדיון זה גדל וחרג מעבר לכל פרופורציה , חשבתי לצרף גם אותו בתור נספח שני . אבל פתאום תפשתי , ששני הנספחים המיועדים , על דנטה ועל בוש , מגשימים במדיום שונה עיקרון אחד . כך צירפתי את שני החלקים לפרק אחד , בכותרת "האינפרנלי ובן–הכלאיים . " פרקים ו–7 6 הופיעו בתחילה בכתב העת Humor בכותרת “ Horror Jokes , Black “ Droodles and Cognitive Poetics – Contribution to–ו Humor and Cognitive Poetics " , an Aesthetics of Disorientation " בשנים . ו–1994 1989 מן הסתם , הרעיונות המובעים במאמר הראשון היו זרים לשופטי המאמר , עד כי התקשו לקרוא אותו כהלכה . קיבלתי שלוש חוות דעת . אחת הייתה חיובית ביותר , אך בת שני משפטים בלבד : המשפט הראשון
|
|