|
|
Page:8
להתקיים . " כמעט מיותר לומר שמחשבה יהודית מקורית , הנובעת מן התורה דרך מאות שנות יצירה של חכמים , מתנגדת לניכור זה ומבקשת להפגיש את היחיד עם פניו של האחר . לצד החובה החברתית הזו מכוונת התורה גם להעצמת היחיד ואחריותו האישית . זהו שיווי המשקל של מחשבת ישראל שמפלסת דרך בין שני הקטבים הללו : בין הפטרונות הלוקחת אחריות מערכתית על החברה לבין האוטונומיה האישית שמבודדת את האדם מסביבתו . במאמר זה אבקש להדגים את שיווי המשקל הזה , ולהראות איך חינוך ללקיחת אחריות במובן העיוני והמחשבתי וחינוך ללקיחת אחריות של האדם לגורלו , כרוכים זה בזה . אנו , הורים ומחנכים , אנשי מערכות הרווחה ומערכות החינוך , נתבעים לגדל אנשים הנסמכים על כוחם שלהם ולוקחים אחריות על עתידם . האחריות האישית שבאה עם האחריות החברתית היא התשתית המלאה והנכונה למדינה שנאמנה למורשת ישראל . נושא חשוב ומרכזי זה הוא מעין מבוא ומפתח להבנת המגמה שבקיום בית המדרש לצדק חברתי , שתובע לשמוע ולהשמיע קול הנובע מתוך התורה אל לב הסוגיות החברתיות המעסיקות את אזרחי המדינה היהודית . חלק א : אחריות קהילתית צעקת הדל הצעקה הראשונה במקרא שייכת לעשו , המגלה שברכת אביו נגזלה ממנו : " ויצעק צעקה גדלה ומרה " ( בראשית כז , לד . ( חכמים לא החמיצו את הצעקה הזו וחיברו אליה את צעקתו של מרדכי השומע את גזירת המן בשושן הבירה : "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה " ( אסתר ד , א . ( המדרש ( בראשית רבה ) מבסס על השוואת הזעקות הללו את העיקרון הקובע שזעקת דל לעולם לא תשוב ריקם . בתודעה היהודית נשארה חרו תה הזעקה הגדולה שבקעה מלב ישראל המשועבדים למצרים : ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני יש ראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה ( שמות ב , כג . (
|
|
|