|
|
Page:10
מבנה מורכב שיכול להסביר את המבנה הנפשי ללא שימוש בדימויים אדיפליים , שאותם הוא מפתח אחר כך . אעקוב גם אחר ניסיונות של כמה חוקרים וחוקרות שפנו ל״פרויקט״ מתוך תקווה לשנות את השיח האדיפלי , שהפך לדומיננטי ולמרכזי לתאוריה . אבחן אם תאוריה של הלא מודע יכולה להסביר את המבנה הנפשי בצורה שונה מזו האדיפלית ובאמצעות מגוון דימויים חדשים . בפרק השני אדון בגישה הטיפולית של פרויד ובכתביו העוסקים בשיטת הטיפול . אראה שפרויד עצמו מציין שהדימויים האדיפליים אינם מעוררים בו עניין מיוחד , אלא נועדו לעורר התנגדויות לצורכי טיפול . אבחן את משמעות טענה זו ואת השלכותיה על הטיפול ועל החשיבה הביקורתית . אדון בטופולוגיה הנפשית , בחלקי הנפש , הלוא הם האני ( המכונה ״אגו״ , ( הזה ( ״איד״ ) והעל אני ( ״סופר אגו״ . ( אבחן את הטענה של פרויד , שאין הבדל מבני בין האני לזה , ואנסה להבין מדוע פרויד סבור שמטרת הטיפול היא לאפשר לאני לקבל חזקה על דימויי הזה ולהיות בעל הסמכות הבלעדי של התודעה . אבחן את טענות פרויד לגבי מושג ההעברה ( transference ) ואדון בהתנגדותו לשימוש בטכניקה של העברה . אראה כיצד בעקבות מלאני קליין הפך המושג לדומיננטי בטיפול הפסיכואנליטי ואפנה לכתבי זשאק לאקאן , זשיל דלז ופליקס גואטרי , על מנת לבחון אם הפסיכואנליזה מצליחה להעמיד שיטת טיפול שאינה דורשת העברה או העברה נגדית . בפרק האחרון אבחן את הקשר בין דימויים אדיפליים שפרויד מפתח במהלך השנים לבין שיטת הטיפול . אשאל : אם שיטת הטיפול הפרוידיאנית אינה נזקקת לדימויים אדיפליים , אלא רק לדימויים מעוררי התנגדות , מדוע פרויד משכנע את עצמו בממשות הדימויים המיניים ? באמצעות טענותיהם של דלז וגואטרי אבחן את הטעויות של שיטת הטיפול הפסיכואנליטי ואנתח את פעולת ה״טיפול״ בעקבות הפסיכואנליזה . באמצעות ביקורת פמיניסטית אראה כיצד שיטתו של פרויד אפשרה להפנים את הדימויים שהיו אמורים לעורר התנגדות . במילים אחרות , אראה איך מבוצע המעבר הטיפולי מדימויים מעוררי התנגדות לדימויים המכוננים הזדהות , למרות הדרישה של פרויד להימנע מהשפעה ישירה על המטופל או המטופלת . אראה שבזכות ביקורת פמיניסטית ניתן להבין את הקושי הרב להימנע משימוש בדימויים אלה . אדון בניסיונותיהן של סימון דה בובואר , גשולייט מיטשל , גשסיקה בנגשמין , גשוליה קריסטבה , גשודית באטלר וקרול גיליגן להיחלץ מהדימויים הנלעגים שפרויד מייחס לנשים – ניסיונות שלמעשה חוזרים על הפעולה שמסווגת הוגות אלו כמתנגדות . אך הן אינן מצליחות להיחלץ מהמלכודת האדיפלית . אראה כיצד הביקורת שלהן חוזרת על הטעות ה״טיפולית״ של פרויד ומשמרת את המעמד הדומיננטי של הדימויים האדיפליים , שהם מושאי הביקורת של החוקרות . אין בספרי יומרה לטפל בשיטת הטיפול הפסיכואנליטית , אלא זהו ניסיון ללמוד מהשיטה הפסיכואנליטית ומהביקורת הפמיניסטית כיצד ניתן לעורר שינוי במנגנונים
|
|
|