|
|
Page:12
העצב על מה שהיה ואיננו , וגם את הצער על כך שלא התמסרתי לאהבה . גיליתי כמה הפחד לאבד גורם לי להימנע מלהרגיש , מלהיות שם באמת . הייתי יכולה לאהוב את ליאורה יותר , אבל כל כך הרבה שנים ידעתי שמותה קרוב , עד שלא היה בי אומץ ליותר . זו היתה שנה עטופה בהצלחות מקצועיות , והופתעתי לגלות את עוצמות הכאב שההצלחה יכולה להוליד . גיליתי שההצלחות המקצועיות שלי הפכו לכתב תביעה , למפלצת גדולה ומורעבת , ששבה והופיעה בדמיוני ותבעה עוד ועוד . חששתי שאני מתחילה לאבד את היכולת ליהנות מהיצירה לטובת הדרישה להצליח . זו היתה גם שנת הבדידות המפתיעה - ארבע שנים חייתי כגרושה מאושרת וצוהלת , ולראשונה בחיי הגירושי ם שלי התחלתי לראות את הבדידות מגיחה ונוגחת . ל הציל את ברוריה מהתאבדות באחד הימים המבהילים האלה , כשהכאבים הלמו והאימהות הרוחניות נעלמו , מצאתי את עצמי יושבת בחדר העבודה שלי , לא מצליחה לעבוד , אך גם מואסת בכאב ומחפשת נתיבים פנימיים למילוט . פתאום עלתה בתודעתי דמותה של ברוריה , המלומדת התלמודית . ברוריה , שעל פי מסורת מאוחרת , סיימה את חייה בייאוש גדול מעצמה ומהנפשות הקרובות לה . התיישבתי מול המקלדת והתחלתי לכתוב . חשבתי לעצמי שאני חייבת למצוא דרך לחדור לעולמה של ברוריה ולהציל אותה מההתאבדות . "אני חייבת לשכנע אותה שיש טעם לחיים " , אמרתי לעצמי שוב ושוב , אבל איך משכנעים אי שה - שעולמה חרב , שאהוביה בגדו בה ושנדמה לה שהיא בגדה בערכים המקודשים לה - להוסיף לחיות חיים מלאים ? איך משכנעים אי שה שמרגישה שאין לה מוצא , שהמילה האחרונה עדיין לא נאמרה ? האימהות הרוחניות , האימהות בשר ודם , כשלו במשימה . לפעמים אני מתיילדת ומרגישה כאילו בי הן בגדו ולא בעצמן . כיום אין לי מודל קרוב אחד לאי שה שעשתה ' את זה : ' שהצליחה לשלב בנינוחות בין מימוש עצמי בעולם המקצועי לתפקידים מסורתיים של אי שה שגם בהם אני חפצה . המודלים שהיו קרובים אלי קרסו , אבל אי - שם , בספרות שבחרתי
|
|