|
|
Page:13
פתח דבר : ישראלים , גרמניה " מה שהתרחש במחנות הריכוז וההשמדה היה וממשיך להיות בלתי נתפש" אמרה אנגלה מרקל בביקור הראשון של קאנצלר גרמני במחנה דכאו ב-20 באוגוסט . 2013 בעיני מרקל , מה שקרה בשואה הוא " בלתי נתפש , " כי אחרי מלחמת העולם השנייה ערכו הגרמנים את אחת הטרנספורמציות המדהימות שעשתה חברה אי פעם בהיסטוריה האנושית . לכאורה , לפחות ; ולפחות בעיני עצמם . אבל בעיני ישראלים המתגוררים בגרמניה הדברים הרבה יותר מורכבים . בעודם מסכימים שהגרמנים הפכו לשוחרי שלום ואפילו למדו לקבל את השונה והזר , הם גם מציינים כי " זה דווקא כן נתפש , מה שקרה פה בשואה . " הם מתבוננים על המתרחש ברחוב , על שכניהם , על הקולגות שלהם ועל בנות ובני הזוג הגרמנים שלהם ואומרים - כן , נכון , הם מקפידים על זכויות אדם וצדק , אבל מה שקרה פה בשואה כן נתפס . אחדים אפילו חושבים כי זה גם יכול לקרות שוב . בהחמיאם לשינויים שעברה גרמניה , ישראלים אלה - מודרכים לא פעם על ידי הטראומה של השואה - בכל זאת מזהים באופי הלאומי הגרמני בן ימינו את הסממנים האישיותיים שאפיינו את הגרמנים אז : עצימת עיניים , התעלמות , הלשנות , צייתנות ופרקטיות חסרת חמלה . הם לא נתקלים בשנאה אנטישמית יוקדת , אלא בקווי אופי , שבנסיבות מתאימות יכולים להביא , לתחושתם , לתוצאות הרות אסון . הם מתבוננים על גרמניה ואומרים , כי היא אמנם אחת החברות הדמוקרטיות והמופתיות עלי אדמות , אבל הם גם רואים כי נותרו בתרבותה סממנים מטרידים . הספר אהבה זה לא פרקטיש מציג ניתוח סוציולוגי מעמיק של התרבות הגרמנית , ועושה זאת באמצעות המבט המיוחד של ישראלים המתגוררים בגרמניה . ייחודו של מבט זה בניסיון עיקש להבין את מה שהתרחש בברלין ובגרמניה - ביתם החדש של הנחקרים - לפני 80 שנה . הגישה המתודולוגית העומדת בבסיס הספר מניחה , כי למבט הישראלי הטראומטי יש יתרון בהתבוננות על גרמניה בת ימינו . מבט זה עסוק * " אני לא מסוגל להבין את הדבר . זה מעבר לתפישתי , איך הם יכלו לעשות דברים שכאלה " ? ( הרמן גרינג בעדותו לפני גולדנסון במהלך משפטי נירנברג , . ( 1946
|
|