|
|
Page:יג
שמילטון כתב בזכות חירות אזרחית , דתית ואישית" נזנחו במידת מה לטובת שירתו . לאחר שהוציא לאור את הפרוזה של מילטון , אסופת כתבים שרבים היו שמחים לשכוח , כתב טולנד שהוא ספג גינויים בשל כתיבת ביוגרפיה של המשורר , חיי מילטון , ובשל " החייאת זכרו של מילטון ... והמריבות שהיה מעורב בהן . " לדידו של טולנד , ולדידם של רבים מבני זמנו הרדיקלים , היצירות החשובות באמת של מילטון היו החיבורים הפוליטיים שלו , אשר " נועדו בראש ובראשונה ... להציג את ההשפעות השונות של חירות ושל עריצות . " אף שמסורות מאוחרות יותר , משני צדי המתרס , ניסו לנתק את מילטון המשורר של מה שכונה האורתודוקסיה , ממילטון ההוגה הפוליטי הרדיקלי , הרי הרגישות של מילטון האדם הייתה אחת . ההבחנות המודרניות בין תפיסות מנוגדות – חירות לעומת סמכות , פרטי לעומת ציבורי – שהופיעו עם הובס והשתכללו במסורת פוליטית ליברלית , היו הבסיס לפיצול מורשתו של מילטון ; אך אין בהבחנות אלו כדי להקיף את מלוא המורכבות של מחשבתו . מי שקורא את השירה בלי הפרוזה , או את הפרוזה בלי השירה , מסתכן באי הבנה של המורשת השלמה של מילטון . השירה והפרוזה של מילטון אחוזות זו בזו , והן מופרדות רק במסורות מאוחרות יותר השואפות לנכס אותו לטובת האג'נדות השונות שלהן , הסותרות לפרקים ושנויות במחלוקת במקרים רבים . אותם כוחות מניעים המזינים את גן העדן האבוד , הם גם המזינים את האוסף העצום של פרוזה פוליטית , לרבות כתביו החשובים ביותר : חמשת החיבורים בזכות הגירושין , משנות הארבעים של המאה השבע עשרה , שני כתבי ההגנה שלו על הוצאתו להורג של צ'רלס הראשון , חזקה של מלכים ושופטים ואייקונוקלאסטס * , שני כתבי ההגנה על העם האנגלי משנות החמישים של המאה השבע עשרה , וחיבורו הגדול ביותר בפרוזה שהוא גם תרומתו למחשבה המדינית המערבית שהאריכה ימים יותר מכל האחרות , אריאופגיטיקה . ההפרדה בין התחום הפרטי לתחום הציבורי – השיוך של שירה ותיאולוגיה לראשון ושל הפוליטיקה לשני – הייתה התפתחות מאוחרת יותר , הקשורה הרבה יותר למסורת שפתח בה הובס מאשר לזו שמילטון עצמו היה משוקע בה . וכך , גן העדן האבוד אינו רק שירה ותיאולוגיה נשגבות , אלא גם חיבור פוליטי ; ואריאופגיטיקה , יצירה פוליטית מובהקת , Tenure of Kings and Magistrates * ו , Eikonoklastes בהתאמה .
|
|