|
|
Page:11
ו"ט . ( Arbor Day ) בשבט נותר בסופו של דבר חג של ילדים בלבד , אף כי תרבות הילדים עברה למרכז התרבות הציבורית בגלל התקוות לתחייה הלאומית שנתלו במערכת החינוך העברית ומשום מרכזיותה של מערכת החינוך , גם היום , כסוכנת חברות לתרבות היהודית הישראלית . מקומו המרכזי של ט"ו בשבט בתרבות הציבורית הישראלית — אף שהוא חג שולי מבחינת השפעתו על שגרת היום יום — חושף את מרכזיותה של הנוסטלגיה הציונית בתרבות זו . ולבסוף — יום כיפור . יום כיפור הישראלי ממחיש את הלחץ החברתי מצד החברה הישראלית על האנשים בישראל — ובכללם הלא יהודים — לציית לכללים שהפרתם נחשבת חילול היום הקדוש . המרחב הציבורי הופך להיות " יהודי , " והדבר מורגש היטב גם אצל הלא יהודים החיים במרחב זה , שכן הם נדרשים לכבד את היום . יום כיפור , שלצורת החגיגה הישראלית שלו אין מקבילה בחגי העידן התעשייתי , אך גם לא בחגים יהודיים אחרים , ממחיש את ייחודיותה של התרבות הישראלית כתרבות יהודית שהזרם המרכזי שלה אינו נענה להגדרות הנכפות עליו מצד שתי קבוצות השוליים של הדתיים והחילונים . הנה כי כן , הנחות המוצא והמסקנות של מחקרי מתרחקות מהנחת יסוד אחת הרווחת במחקר האקדמי על התרבות הישראלית . במחקרים רבים מקובל להדגיש את השסעים החברתיים והפוליטיים בתרבות זו ולתאר אותה כתרבות חסרת מכנה משותף , שהתפרקותה היא עניין של זמן בלבד או שהיא מאוחדת אך ורק על ידי אויב משותף . חוקרים מסוימים אף סבורים כי ישראל נמצאת היום בעידן הפוסט לאומי , המאפיין את העולם המערבי , וכי האידאולוגיה הלאומית כבר אינה דבק חברתי בישראל . בניגוד לטענות הללו ספרי מפנה את המבט אל חיי היום יום של הישראלים ומוכיח כי הלאומיות היהודית — המחויבות לבניין של מרחב ציבורי יהודי , שיביא לידי ביטוי את ערכיה של חברת רוב יהודית — עודנה שרירה וקיימת היום ככוח תרבותי המשמש בישראל דבק חברתי , לטוב ולרע . אין לראות בטענה זו טענה בדבר אחידותה של התרבות הישראלית או ניסיון להתעלם מההטרוגניות שלה . הטענה היא שהטרוגניות זו מתאפשרת על ידי קיומו של יש משותף תרבותי — הלוא הוא , בזמננו , הלאומיות האתנית היהודית . ואולם לדומיננטיות הנמשכת של הלאומיות האתנית משפחתית היהודית יש מחירים , ובהם דן הפרק האחרון בספר . פרק זה עובר מהתיאור ההיסטורי לשאלה " מה ניתן לעשות " ? ומה יכולים החגים היהודיים , והסמלים והטקסים
|
|
|