|
|
Page:13
מיתוס ותמונה . מרדוק סבלנית יותר כלפי אופיו השביר , המורכב והאין סופי של התהליך המנטלי המוסרי ; היא אינה מאמינה בטיהור סופי של התודעה מדימויים , מתמונות וממטפורות . הגותה מבטאת אפוא סובלנות לטבעו המוגבל או " החוטא" של האדם , בניגוד לעמדות שצמחו מתוך הפרוטסטנטיות , אשר תבעו את טיהורם האולטימטיבי של העולם והאדם . ההשוואה בין שני ההוגים הללו מאפשרת לחשוף שתי שיטות הממוקדות בתהליכי שינוי עצמי רפלקסיביים , אף כי הן עושות זאת בדרכים שונות . ויטגנשטיין מבטא התנגדות טהרנית ברוח הפילוסופיה האנליטית והאקזיסטנציאליזם לכל מערכת מטפיזית . לעומת זאת , מרדוק מבקשת להגן על היחיד מפני היבלעות לתוך מערכת המצויה מעבר לו , העלולה לקפח את חירותו ועצמיותו הייחודית . היא פונה לתיקון וניסוח מחדש של המטפיזיקה , במטרה להציב את היחיד ואת עולמו הרוחני במרכז שיטתה . הגותה מאפשרת להכיל ספקולציה על אודות טבע האדם , וכך תורמת לפילוסופיה את אחד הניסוחים המעניינים והמעמיקים ביותר לתפקידה של המטפיזיקה במודרנה . הגותם של ויטגנשטיין ומרדוק לא פעלה כמובן בחלל ריק , שכן הנושא של המרה פנימית ושינוי פרוגרסיבי של הראייה מלווה את תרבות המערב מראשיתה . למשל , אפלטון עסק בנושא זה ב"משל המערה , " בחיבורו המשתה ובדיאלוגים שונים העוסקים בטרנספורמציה של נשמת היחיד המשתחררת מכבלי האגו והחושים . אריסטו פיתח את אתיקת המידות כחינוך רגשי של הראייה המוסרית ושל הנטיות הנפשיות של בן האליטה האתונאית . בנצרות תפס הנושא מקום מרכזי אצל אוגוסטינוס , וכן אצל ממשיכיה הנוצריים של ההגות הנאו אפלטונית מבית פלוטינוס . בימי הביניים הנצרות הייתה משופעת בכיתות שונות שביקשו לשוב לעקרונות הברית החדשה ולזכך את נשמות חבריהן מתוך התמקדות בתיקון הראייה במסגרת חיי היום יום . תאולוגים ומסדרי נזירים שונים כמו הפרנציסקנים עסקו באופן אינטנסיבי בתהליכי החניכה וההשתלמות של היחיד הממיר את מערכת הדימויים ואת ראיית עולמו המוסרית . עם הרפורמציה התגבר בנצרות הזרם שביקש , בדומה למנזרי / מסדרי הנזירים ימי הביניים , לחיות את חיי השליחים ולחקות את אורחותיו של ישו בחיי היום יום . בעת החדשה ניתן לראות ברעיון ה"בילדונג" ( Bildung ) ביטוי מודרני מאוחר של דחף זה למוסריות יום יומית ולמיקוד בהמרה ושינוי פנימיים כחלק מחיי היום יום של היחיד בחברה . ביצירות של הוגי הרומנטיקה , דוגמת וילהלם מייסטר , אפשר למעשה לראות חילון של נרטיב ההמרה הפנימית הנוצרי , כמעין המשך לספרות הווידויים שיסודה באוגוסטינוס . בשדה הפילוסופיה הרומנטית של המאה התשע עשרה קירקגור המשיך מגמה זו בהגותו שחתרה לטוהר . הוגים רומנטיים כקולרידג' פיתחו גם הם תפיסות מורכבות של המרה עצמית באמצעות הדמיון היוצר .
|
|
|