|
|
Page:13
פתח דבר ב 30 באפריל 1946 חזרתי בטרנספורט של ריפטריאנטים מברית המועצות , לאחר שהייה שם כפליט במשך כשש וחצי שנים . במשך כל שנות המלחמה הייתי מנותק לחלוטין ממשפחתי , מתנועתי ומחברי . לא ידעתי מה קורה בפולין ובעירי לורד . אמנם ידיעות מעורפלות על השואה הסתננו אלינו , בעיקר מכתבותיו של הסופר איליה ארנבת , ששימש ככתב צבאי של העיתון פראוורה , אך המידע היה מקוטע ולא מפורט . הטרגדיה של העם היהודי בכל היקפה , והטרגדיה הפרטית שלי , נתגלו לי רק כשדרכתי על אדמת פולין . בתחנת הרכבת בלובלין הקרובה לגבול פגשתי חבר מתנועת הנוער שלי , "יוגנט" — פועלי ציון . הוא הראשון שסיפר לי כי פולין ריקה כמעט מיהודים ושרידי השואה המיותמים מנסים עתה להשתקם . חבר זה , קינאס , סיפר לי גם , שניצולים מחברי תנועתי בלורד הקימו קיבוץ הכשרה . הוא צייד אותי בכתובת של הקיבוץ ובשמות החברים . למחרת עם שחר , האחד במאי , הגעתי ללודז . ' הטרנספורט שלנו היה מיועד להישלח לשלזיה התחתונה , לאיזור הגרמני שנכבש על ידי הצבא האדום וצורף לפולין . התחמקתי מהרכבת שהוקפה על ידי כוחות ביטחון פולניים , ופניתי לקיבוץ , שבו התרכזו שרידי חברי מהתנועה . לא ראיתים מאז שברחתי מלודד מפאת רדיפת הנאצים , בנובמבר . 1939 דירת הקיבוץ ברחוב נארוטוביצ 25 ( Narutowicza ) ה' היתה כמבצר מוגן . מאחורי תריס פלדה עבה עמד שומר ובידו תת מקלע סוביטי . ביקשתיו להיכנס , אך הבחור היה חשדן . רק לאחר שהזכרתי את שמותיהם של החברים שנמסרו לי בלובלין , יוסף רוטנברג , רוז'קה הודס ואחרים , פתחו לי את הדלת ונתנו לי להיכנס . התקבלתי בהתרגשות ובדמעות . כל אדם שחזר אז היה מעין נס , כאילו קם מתחיית המתים . עוד באותו היום השתתפתי במפגן האחד במאי . רבבות פועלים פולנים תושבי לודז' השתתפו במפגן , לפי צו המפלגה הקומוניסטית השלטת . בין המפגינים היו גם קומץ יהודים , נערים ומבוגרים , עם דגלי התנועות החלוציות והמפלגות הציוניות סוציאליסטיות . דבר לא המחיש לי את הטראגדיה הנוראה שפקדה את עמנו כמו המפגן הזה . בלורד הפרולטרית , התעשיתיית , שהיתה העיר השנייה בגודלה בפולין , חיו לפני השואה כרבע מיליון יהודים , מרביתם פועלים ובני דלת העם .
|
|