|
|
Page:9
מרכזיות השמיעה במחקר המוסיקלי . הוא מציג את ״השמיעה האתנית״ ככלי קונספטואלי המאפשר את הכללת המורכבות של החוויה המוסיקלית הפנומנולוגית ביצירתן של תרבויות מוסיקליות . מרינה ריצרב חוקרת את מושג ״השפה המקומית״ , בעקבות חוויותיה האישיות כעולה חדשה מברית המועצות לשעבר , כשנאלצה להחליף תרבות מוסיקלית ( ואקדמית ) אחת באחרת . משמעותם המשתנה של השירים הרוסיים הישנים , שאומצו בידי החברה הישראלית המתחדשת בתחילת המאה העשרים , כפי שפירשוה העולים החדשים מרוסיה לקראת סוף אותה המאה , מציעה זווית ראייה שונה ונוגעת ללב , בכל הקשור לתפיסות הרווחות לגבי אותנטיות ברפרטואר השיר הישראלי העממי . פה מתכתבת ריצרב עם ההנחה העומדת בבסיס המאמר של אלירם , ובו בזמן מבטאת , מתוך מחקר מקרה ספציפי ( של חוויותיה שלה , ( את עיקרי התאוריה שמציע זימצובסקי . השער השני נפתח במחקרה של רבקה הבסי על השינויים בסצנה המוסיקלית הפופולרית בקהילה היהודית של סלוניקי בין שתי מלחמות העולם . נוכח הזרמים החברתיים המשתנים של התקופה ( נפילת האימפריה העות'מאנית , הכללתה של סלוניקי במדינת הלאום היוונית המתחדשת , וסימני הגלובליזציה הראשוניים של תעשיית המוסיקה , בדמותם של שידורים והקלטות , ( מצאה עצמה קהילה עתיקה זו , שהייתה ברובה ספרדית , ממציאה מחדש את רפרטואר השירים שלה ומאמצת אסטרטגיות של התאמה וחידוש , באמצעות טכניקת הקונטרפאקטום . שני המאמרים הבאים , של אסיקה מרקס ושל קומיקו יאיאמה , עוסקים בנופים מוסיקליים ערביים וטורקיים , שהיהודים הספרדים של ירושלים מבצעים בהם כיום את הרפרטואר הליטורגי והפארא ליטורגי שלהם . תוך התמקדות בחזן אחד ( מרקס , ( או בקהילה של מבצעים ( יאיאמה , ( הן חוקרות את מהות המסורת הליטורגית , הנתונה בדיאלוג מתמשך עם תרבויות מוסיקליות המתקיימות סביבה באותו אזור גאוגרפי , שמשמעותו , במקום ובזמן הספציפיים האלה , היא קיום דיאלוג עם האויב . מחקריהן של הבסי , מרקס ויאיאמה , מציגים כולם את השימוש בקונטרפאקטום כאסטרטגיה חיונית להשלמה בין מוסיקה חדשה וטקסטים ישנים , או בין טקסטים חדשים ומוסיקה קיימת , ויצירתו של מרחב צלילי רווי סתירות . אדוין סרוסי פורש בפני הקורא במאמרו באנגלית את ״דרך החתחתים״ שעבר שיר יהודי ספרדי אחד , החל במקורותיו הספרדיים הלא יהודיים , דרך התהליך שהקנה לו ״הילה של אותנטיות״ , וכלה בהפיכתו לנכס צאן ברזל של התרבות היהודית הספרדית . פרנצשסקו ספאניולו עוסק בדיון ״אוריינטליסטי״ של ממש שהתנהל בקרב השכבה המשכילה של יהדות איטליה מיד לאחר ה״ריסורגשימנטו״ ( והקמתה של ממלכת איטליה המאוחדת המודרנית , ( ובהשלכותיו המוסיקליות של דיון זה . ספאניולו מצביע על חוסר ההתאמה הכרוך בהנצחת השתקפותה של האותנטיות במוסיקה הליטורגית ; חוסר התאמה בין הדיון בפן הוויזואלי ( אדריכלות , אובייקטים טקסיים ) ובפן הטקסטואלי , לעומת הדיון במוסיקה . שני מאמרים אלו מבטאים רעיון דומה : איתור מיקומו של סגנון מוסיקלי או מקורו של שיר ב״אחר״ מרחבי דמיוני ( ספרד הימי ביניימית או המזרח הקדום התנ״כי . (
|
|