|
|
Page:5
מזמור אישה EDITORIAL מזמור אישה תערוכה קבוצתית לציון 20 שנות פעילות הגלריה גלריה משרד בתל אביב מרץ — אפריל 2014 אוצרת : רחל סוקמן אמניות משתתפות : חנאן אבו-חוסיין , מיכל אורגיל , אניסה אשקר , אורנה בן עמי , נטשה בריליאנטובה , לילך בר-עמי , ברכה גיא , מרב דביש בן משה , אוה דברה , ליאן דקל , מרב היימן , סופי יונגרייז , אתי לב , מוריה להיס , אורנה מילוא , אגי משעול , חנה ניניו , רוני סתר , דפנה ערוד , דורית פלדמן , נעמי צוקר , עפרה צימבליסטה , סימה קירשנר , מגי רום , נאוה רון , חגית שחל , בל שפיר רחל סוקמן התערוכה " מזמור אישה" היא בבחינת מסע נשי אל לב לבו של השיח התרבותי של החברה הישראלית בתוכה אנו מתהוות , שיח המציע דפוסים שונים וראויים לחברה שוויונית . היא מקבצת תחת קורת גג אחת את קולותיהן הצלולים והברורים של אמניות בעלות אג'נדה חברתית מוצהרת . העבודות המוצגות מבטאות רצון להציג את הנשיות לא כאתר של פצע , ואף לא כמקום רך , פגיע ושברירי , אלא ככזה המעניק נוכחות רבת עוצמה לצד עונג עילאי . פסלה של סופי יונגרייז , פ ר פ ר , מתרגם איבר " פונקציונלי" ומוצנע על פי רוב - איבר שמימים ימימה נועד , בעיקרו , לצורכי הולדה ועינוג גברי - למקור של כוח ולאובייקט אסתטי טהור : פסל פות עשוי שיש , המזמין את הצופה לגעת , למשש ולהתענג על קימוריו החושניים והאסתטיים . פן נוסף שבו נוגעת התערוכה הוא שיתוף הפעולה המפרה והמעצים בין אמניות מתחומי אמנות שונים , הנותנות זו לזו יד ומייצרות מדיום היברידי המזמן קריאה אחרת . כך , למשל , שיתוף הפעולה שיזמה הפסלת עפרה צימבליסטה , שהזמינה את המשוררת , אגי משעול , להיכנס לפנתיאון השפה החזותית שיצרה , לקרוא את השפה החזותית מתוך קפלי הבגד ולתרגמה לשפת השירה . מהלך זה הניב קומפוזיציה של שלמות היברידית חדשה , והוא משקף גישה רעננה לתפישת היכולת הנשית המתמשכת והרב ממדית . לדברי צימבליסטה : " אגי , ברגישותה , למדה את תהליכי החשיבה הפלסטית , איך נכון לכתוב וכיצד להקשיב לצורות הקפלים . חששותיה לכתוב על הפסלים שלי התפוגגו עם הזמן , והייתה לנו התנסות מרגשת . " שיתוף פעולה אסתטי דומה בא לידי ביטוי ביצירתה של חנה ניניו , שבה היא מעלה לדרגה של תיאטרון את החיבור הנשי המעצים , את נתינת היד המאפשרת , לכל אחת בתורה , להגיע לקדמת הבמה . התפישה האוצרותית שהנחתה את " גלריה משרד בתל אביב" מראשיתה , ( 1994 ) אג'נדה אינטראקטיבית על פיה הצופה מתהלך בתוך חוויה של אמנות חזותית , בולטת גם בתערוכה הנוכחית . על משטח הרצפה מוצב שדה של נעלי עקב עשויות בטון שיצרה האמנית חנאן אבו חוסיין , המייצג , מצד אחד , את הנשיות האולטימטיבית , ומצד אחר את הכאב הכרוך בנעילת נעליים מעין אלה על מנת להשיגה . בד בבד משרטטת האמנית גם הבחנה מעמדית על פי סוג הנעליים וגובה העקב : ככל שהנעל גבוהה יותר , כך היא משקפת דימוי זול יותר . הנעליים עשויות אמנם בטון , אך הן שבריריות . זאת ועוד , השימוש בבטון הוא מחאתי פוליטי : זהו החומר המאפיין את הבנייה בארץ , ובכלל זה - חומת ההפרדה . ואכן , מקום של כבוד בתערוכה מוקדש למחאה הנשית הפלסטינית ישראלית , שאותה מייצגות חנאן אבו חוסיין ואניסה אשקר . אשקר מציגה דיוקן עצמי , ובו נראות פניה נושאות כיתוב בערבית , בדיו שחורה : " כבר הגיע הזמן , אני היא , שתבוא בהקדם . השינה והמוות הם שני צדדים של אותן פנים . " לדברי רוני הלפרין , " אשקר חושפת את הדיו כנוזל שנכתב אל תוך הגוף . לא מקועקע על הגוף , אלא מוטמע ומוספג לתוכו בטקסט סמוי המבקש להיטבע כטבעי . " ] בתוך : טל בן צבי , " אניסה אשקר : ברבור אסווד , " קט' ה ג ר - א מ נ ו ת פ ל ס ט י נ י ת ע כ ש ו ו י ת ( יפו : גלריה הגר , , ( 2006 עמ' ] 23 ההישגים הנשיים , הפיזיים והרוחניים , מיוצגים בעבודת הרקמה העמלנית של לילך בר עמי , שמתקיים בה דיאלוג בין סמן נשי לסמן גברי : אישה והר , אלא שהפעם ההר נוצר בשפה נשית , בעבודת יד מייגעת ומוקפדת . האישה מבקשת לייצב את גופה החטוב על פני הר החוטים שיצרה במו ידיה , מדלגת מעליו , ישנה עליו וחולמת . דמות האישה העולה מן התערוכה אינה מוצגת כתחומה בגבולות גופה או בגבולות החברה הסובבת אותה . " מזמור אישה" משרטטת מערך עדין ומאוזן של דימוי נשי המכונן ומהווה את החברה הישראלית המורכבת שבתוכה היא חיה ומתהווה בתוכה .
|
|