|
|
Page:15
התענוג שבחברתו המוות מאלץ אותנו להחליט החלטות קרות . לפני חמש שנים חיכיתי בבית החולים , בחדר של בעלי לפני שמת , משותקת מרוב פחד . הרופא מהיחידה לטיפול נמרץ דיבר בבוטות . " גברת ויאט " , אמר , " כדאי שנדבר על מה שבעלך היה רוצה שנעשה " . מבלי משים שלחתי את ידי אל בעלי — האדם שהפך דברים כואבים רבים לנסבלים במשך השנים — ולרגע חשתי בטוחה בחום ידו . אבל תחושת הביטחון היתה אשליה , כמו כל ביטחון שעשוי לספק אדם גוסס . הרופא ואני דיברנו על מה שצריך לעשות . בעלי , אדם מעשי שכמותו , פירט כבר לפני שנים את ההחלטות הרפואיות הסופיות שרצה שייעשו בשמו , מה שחסך ממני מידה מסוימת של כאב וחוסר ודאות . ואמנם הוא פירט בדיוק רב כל כך את הנסיבות שבהן יש לנתק אותו ממכונות ההחייאה , עד שהרופא המטפל ציטט את ההנחיות הללו באוזני סטודנטים לרפואה ומתמחים כמופת לאופן שבו יש לנסח דברים מסוג זה . ר"ד " ויאט " , כך אמר להם , " היה מדען וגם רופא , והדבר ניכר בדיוק שבהוראותיו " . ריצ'רד , אמרתי לעצמי , היה גם מורה , והוא שמח ללמד במותו כפי ששמח ללמד בחייו . הוא היה ודאי צוחק ואומר שלמרות הכול הוא היה מעדיף להישאר בחיים ולהשאיר את סוג הלימוד המסוים הזה למישהו אחר . חום ידו היה אמנם אשליה , אך זכר שנינותו היה ממשי . לרגע הרגשתי את השלווה ואת התענוג שבחברתו .
|
|
|