|
|
Page:12
לדברים . ההבנה קודמת לראייה , שמגלה עולם שכבר פורש והובן , שכן הפרשנות אינה פעילות אנושית אחת מני רבות אלא כישור מרכזי של הקיום האנושי . " העולם לא צריך לעבור המ ְ שגה כדי שיופיע כמקום מוכר שבו נוכל לשכון . ההבנה של מה-משמע-להיות כבר טבועה בדרכינו , וידיעה זו היא שמאפשרת לנו לפעול ולהתנהג בעולם . " אנחנו משליכים את היותנו על מרחב האפשרויות – והאפשרויות הנחשפות חוזרות אלינו , לא כרעיונות או כהבנות בדבר יחסנו ליש , אלא כחלק ממרחב ההופעה של היש הנחשף למבטנו . במעשה הפרשני , ההבנה מנכסת את מה שהבינה . הפרשנות אינה הודאה באמיתות של המובן , אלא פיתוח מרחב האפשרויות המושלכות במהלך ההבנה . עם זאת , יאמר היידגר , " אמנות הפרשנות משוקעת בפעילות הפרקטית עצמה , ואינה מוארת באור התודעה וההכרה השיטתית . " הנס-גיאורג גדמר , בספרו אמת ומתודה , ( 2004 ) מקבל את המפנה שחולל היידגר במיקומה של הפעילות הפרשנית ואת הנעתה אל מרכז הקיום האנושי . אך בעוד היידגר מתאר את הפרשנות כנגזרת של ההבנה , ההרמנויטיקה של גדמר אינה עוסקת ב"הליכי ההבנה אלא בתנאי האפשרות שלה . " גדמר מבקר את התפיסה החד- כיוונית של ההשכלה , שעניינה השגת דעת באמצעות הט ְ בעה של אובייקט בתודעה ריקה-כביכול של סובייקט . ככלל , הוא טוען , תהליכים של מתן משמעות מתאפיינים בדיאלוגיות ובדו-כיווניות ; הם מושתתים על מפגש ומיזוג בין קטגוריות החשיבה בתודעת הסובייקט לבין מושאיה , ויהיו אלה עצמים , טקסטים , יצירות אמנות או טיעונים של בני אדם אחרים . התיאוריה הפרשנית של גדמר אינה מתמקדת ביצירה עצמה , ביוצרה , או בקורא-צופה-פרשן , אלא במפגש ביניהם , במסגרת ההקשרים ההיסטוריים של התרבות האנושית . היצירה מזמנת מפגש בין הקשרים תרבותיים והיסטוריים – " מפגש אופקים , " בלשונו – ומחוללת " מיזוג אופקים" ביניהם , כאשר המעשה הפרשני מובנה כספירלה המעצבת לא רק את משמעות היצירה ( בכל מפגש מחדש ) אלא גם את עולמו של הפרשן . הצירוף " מיזוג אופקים" מתאר אפוא לא רק את התהליך הפרשני אלא גם את התוצר שלו , הנשלם כאשר היצירה ועולמו של הפרשן מתמזגים לכלל משמעות קוהרנטית . עוד תרומה חשובה של גדמר לניתוח הפקת המשמעות היא מושג היישום – שינוי שמתחולל בחייו של מפיק המשמעות כתוצאה מן התהליך הדיאלוגי . חוויית המפגש עם יצירת האמנות מתוארת אצל גדמר במונחים של חדירה אינטימית לתודעת המתבונן : " יצירת האמנות אומרת למתבונן לא רק 'הפנם את מעשה האמנות [ ... ] , ' אלא גם 'שנה את חייך . "'! האם הפרשנות מצויה כיום בעיצומו של תיסוף ערך נוסף , שיהפוך אותה מאמצעי של התבוננות במושאה ליש עצמאי , וזאת על חשבון יצירת האמנות , שהולכת ונעשית משנית ? האם מוקד העניין כיום הוא דווקא מרחב ה"מלל" הפרשני והתיאורטי ? תשובתי השלילית לשאלה זו נשענת על ניתוח האיכויות הייחודיות של מדיום הצילום ותוצריו , שבכוחם להציף אל חיי היומיום של הצופה עיסוק פילוסופי בשאלת ההוויה – לא כדימוי של משהו , ולא כדימוי הנסוב על משהו , אלא כיש חזותי הפותח מרחב של פשר וממשמע את קיומנו בעולם . ההליך הפרשני מפעיל בנו את מנגנוני ההבנה ומביא להצגת מרחב האפשרויות הנפתח במפגש עם היצירה , לחשיפת הבלתי נראה המוחש , לחוויית " ההארה של הדבר עצמו , " אך כל זאת מתוך " מיזוג האופקים" של כוח היצירה וכוחה של הפרשנות , בין המבטים הרבים שהתרבות האנושית מזמנת לנו . השפה האנגלית מציעה ריבוי של מבטים ושל אופני ראייה , glance , gaze – – behold , regard , gape , stare , observe , look , see והפרויקט " חשיפה כפולה" מפגיש 18 Martin Heidegger , Being and Time , trans . Joan Stambaugh ( Albany , NY : State University of New York Press , 1996 ) , pp . 139–144 . 19 יואל פרל , שאלה של זמן : פרויד בראי הזמניות של היידגר ( רמתגן : אוניברסיטת בר-אילן , , ( 2011 עמ' . 69 20 ר' אצל אבי שגיא , הקדמה לסדרת הספרים בעריכתו , "פרשנות ותרבות" ( הוצאת אוניברסיטת בראילן , ( למשל אצל יואל פרל , שם . 21 Hans-Georg Gadamer , Truth and Method ( London : Bloomsbury Academic , 2 nd revised edition , 2004 ) , pp . 258–259 . 22 שם , עמ' . 295 לדיון כללי בהרמנויטיקה של היידגר ושל גדמר ר' Jean Grondin , Introduction to Philosophical Hermeneutics ( New Haven & London : Yale University Press , 1997 ) , ch . 5–6 . 23 גדמר , שם , עמ' . 108 24 סונטאג , "נגד פרשנות , " לעיל הערה , 11 עמ' . 38
|
מכון שפילמן לצילום
|