|
|
Page:9
הקדמה בתשעה בספטמבר , 2011 מעט לפני חצות , נהרו מאות מפגינים מכיכר תחךיר לשגרירות ישראל בקהיר , פירקו את חומת המגן שהפרידה בין בניין השגרירות לרחוב ושעטו קדימה . המפגינים עלו לקומה שבה נמצאת המחלקה הקונסולרית , פרצו את הסורגים ואת הדלתות במוטות ברזל , נכנסו לחדרים והשליכו מסמכים מהחלונות . כאשר נדמה היה שהם קרובים לפרוץ את דלת הכניסה לקומה העליונה שבה התבצרו עובדי השגרירות , התקשר ראש ממשלת ישראל לנשיא ארצות הברית וביקש את התערבותו . הלחץ האמריקני הביא את ראש המועצה הצבאית העליונה ושליטה בפועל של מצרים דאז , מחמד חסין טנטאוי , לשלוח כוחות מתוגברים ושריוניות לאזור . בארבע לפנות בוקר הצליחו הכוחות לפזר את המפגינים . חצי שנה מאוחר יותר , בעת שאנשי הסגל הדיפלומטי הישראלי נערכו , לראשונה מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים , לחגוג את סדר הפסח בארצם במקום בקהיר , יצאו עשרות אלפים מתושבי רבאט , בירת מרוקו , והפגינו בסמוך לבית המחוקקים . הם מחו על השתתפותו של דיפלומט ישראלי בכינוס של היורו מד , שותפות בין מדינות אירופה למדינות הים התיכון , שישראל נמנית עמה . כוחות הביטחון המרוקאיים חילצו את הדיפלומט תחת אבטחה כבדה והבהילו אותו לנמל התעופה של העיר . האירועים בקהיר וברבאט , כמו במקומות אחרים , לימדו על פתיחתו של פרק חדש בספר עתיר המהפכים של הסכסוך הערבי ישראלי . מראשית שנות השבעים נשאו ונתנו על שלום עם ישראל הנהגות ערביות שלא נבחרו בבחירות חופשיות . החוזים , ההסכמים וההבנות שנכרתו בין הצדדים לא שיקפו פיוס בין עמים , אלא מפגש אינטרסים בין ממשלות ישראליות שקיבלו מנדט מהציבור , לבין הנהגות ערביות שלא קיבלו מנדט כזה . המפגינים שהסתערו על סמלי ריבונות ישראליים הצהירו , כי ככל שהדבר תלוי בהם , תם עידן ההסכמים בין נבחרים לעריצים : מעתה , בבירות מדינות ערב כבירושלים , יכריעו העמים - או לכל הפחות , יישמע קולם .
|
|