|
|
Page:11
מתוחכם של חלק משלב ההכחשה של בולבי , ובו מושקעים עדיין אנרגיה יצירתית ודמיון בשימור בלתי ראציונאלי של יחסי המתאבל עם המת . שני השלבים הסופיים אצל קובלר רוס , "דכאון" ו"השלמה , " דומים לחלוטין במשמעותם ל"יאוש" ול"ניתוק" במודל של בולבי . ההבדל הבולט , אם כך , בין שני מודלים אלו הינו בפיתוח , בפירוט ובעיבוד השלב הראשון , שלב המחאה , ומרכיביו , ההכחשה והכעס , ולא מקרה הוא . קובלר רום עצמה מסבירה , שמערכת מורכבת של טעמים חברתיים העמיקה את הפחד מפני המוות בתרבויות המערב , וכתוצאה מנטייה זו התחזקו מנגנוני ההכחשה , ההימנעות , ההתרחקות וחוסר-האמון כלפי תופעת המוות . מצד שני , יש בתרבויות המערב נטייה להימנע מן הגילויים הבולטים , החיצוניים והאגרסיביים , של הכעס ושל הסירוב להאמין במוות . כתוצאה מן הנטיה התרבותית הכללית להימנע מגילויים רגשיים פרצניים , אלה נדחקים ומבקשים לעצמם ביטוי ועיבוד . כך או כך , הופך שלב המחאה לשלב הבעייתי והמורכב ביותר בעיבוד האבל . ההתגברות עליו פותחת את הדרך להמשך תקין של התהליך ולהשלמתו . סיכום דברים אלה מעלה אבחנות אחדות . ראשית , כל אימת שתהליך עיבוד האבל משתבש , מופיעה התנהגות , שמנקודת מבטו של מודל תהליך ההתאבלות היא משובשת ובלתי תקינה , ואולי אף בלתי ראוייה . אך מודל ההתאבלות של פרויד וממשיכיו אינו בעל יציבות אובייקטיבית אוניברסלית ; הוא תלוי תרבות והוא פרי תרבות לא פחות מצורות אחרות של התנהגות בשעת אבל , שנחשבות ראויות ונאותות בתרבויות אחרות . בחברות בהן מלווה כל אחד מן השלבים בטקסים ובמנהגים ריטואליים ברורים , מעודדת החברה את המתאבל לחוות בנוחיות יחסית את הפאזות השונות של תהליך האבלות , ולהפגין את רגשותיו - האגרסיביים והדפרסיביים - ללא חשש מסטיגמה ומהיחס הצנזוריאלי המלווה בדרך כלל התנהגות כזו . רפאל מציינת ( שם ( 57 : את הסיוע של הקבוצה החברתית למתאבל , באותן חברות הקובעות מנהגי אבלות ותקופות מוגדרות וסופיות לאבלות . הסכמות אלה מעודדות את המעבר משלב לשלב בתהליך האבל . בתרבויות אחדות יש טקסים ומנהגים מקובלים , שחולמים את הצרכים הריגשיים הפרצניים של מתאבלים , יותר המאלה שמצויים בתרבות המערבית ( שם . ( 65 : בחברה המערבית המודרנית יש נטייה להתרחק מגילויים של רגשות ומפוזוח . ריטואליות , הנחשבות "פרימיטיביות ; " יש בה נטיה לצנזר התנהגות כזו ולראות בה הפרזה מיותרת , שגורמת אי נעימות לסובבים , או '' טקסיות ריקה" . גישה זו עשוייה להקשות על המתאבל ועלולה אף למנוע תהליך תקין של עיבוד האבל . ה"היתקעות" באחד השלבים הראשונים של התהליך , וחוסר יכולתו של המתאבל לממש את התהליך במלואו , הם התמונה הקלאסית של אבל "בלתי תקין" מנקודת ראותו של המודל , של אבל מופלג ,
|
|