|
|
Page:8
האובדן ואת הסתגלותו הכואבת לעולם שבו המת אינו קיים עוד . פאזה זו היא תוצאה מוצלחת של התמודדות איטית וממושכת המתרחשת בשלב הפאזה הראשונה , התמודדות כואבת התובעת אנרגיה רבה . לאחר השלמת " עבודת האבל" הופך האדם חופשי ומשוחרר מעכבות , וחוזר אליו הכושר לאהוב ולגלות שוב התעניינות בעולם החיצוני . רפאל ( 44 : 1983 ) מתארת את התהליך הפסיכולוגי של האבל כהיפוכו וכהתרתו של תהליך ההתקשרות ויצירת היחס עם הזולת . פינקוס ( 106 : 1973 ) מדגישה , מתוך המודל של פרויד , את שלב הפנמתו של מושא האהבה שאבד ורואה בתהליך הפיכת המת לחלק מעצמיותו של המתאבל את המשימה החשובה ביותר של האבל . למעשה , פאזות אלו אינן מוצגות אצל פרויד כאילו הן מתרחשות ברצף ליניארי כרונולוגי , אלא יש לראות בהן שני היבטים של "עבודת האבל" והן חלות באורח סימולטאני : כל עימות בין האשליה וההכשחה ובין ההכרה והמציאות מקדם את המתאבל במעט אל סיום תהליך האבל . אבחנה זו תהיה בעלת משקל מכריע כשנבוא להקביל את הגישה של פרויד לגישתם של חוקרים מאוחרים יותר . לצד האבל תיאר פרויד את המלנכוליה . המלנכוליה מוצגת כצורה מעוותת ומשובשת של האבל . נקודת המוצא של שני המצבים דומה והיא האובדן למיניו והמוות של אדם אהוב בכלל זה . אף התופעות מלוות את שני המצבים דומות , בהבדל אחד מרכזי : את המלנכוליה מלווה הידרדרות עזה בהערכה העצמית עד למדרגה של האשמה עצמית וגינוי עצמי המסתיימים בציפיה לעונש . הנטייה להגיב באבל "נורמאלי" ו"תקין" על מותו של אדם אהוב או במלנכוליה תלוייה באישיותו של המתאבל ובטיב היחסים ששררו בינו ובין הנפטר . יש הרואים בהבדל בין אבל תקין ובין מלנכוליה הבדל מהותי ולא הבדל כמותי : המלנכוליה אינה "עודף אבל / ' או אבל מופלג , אלא תגובה פאתולוגית של אישיות נוורוטית על תופעה דומה לזו שגורמת אבל עצל אדם בעל מבנה אישיות אחר . יש הרואים את ההבדל כהבדל של דרגה וכמות , הבדל הנקבע לפי גילו ולפי התפתחותו של המתאבל . פרויד מזהה את המלנכוליה באופן חד משמעי כתגובה פאתולוגית ומרחיב את הדיבור על מאפיינים נוספים שלה . לענייננו חשוב לציין , כי במקום ששרר יחס אמביוואלנטי בין המתאבל והמת , יש לראות באמביוואלנטיות זו גורם בעל חשיבות ממדרגה ראשונה בפאתולוגיה של האבל . תחושות מנוגדות של אהבה ושנאה , הנוצרות ממילא בעקבות אובדן ומוות , מחזקות את האמביוואלנטויות המקורית בחלק מן המקרים ויוצרות קונפליקט פנימי , שביטוייו עשויים להיות פאתולוגיים . כמו האבל , כך גם המלנכוליה עשוייה לחלוף לאחר פרק זמן , בלא להותיר באדם עקבות של שינוי מאסיבי . זאת , עקב העובדה שעיבוד המלנכוליה דומה ביותר בצורותיו הגלויות לעין לעיבוד האבל . אולם , המלנכוליה , בצורתה הפאתולוגית הקיצונית , עשויה
|
|
|