|
|
Page:44
הדרך לאחור כנס נוסטלגי של אוגדה , 252 “ אוגדת סיני , " איגד את אנשי מחלקת המודיעין שלה אשר שירתו בשנים , 1974-1971 ובכללן , כמובן , מלחמת יום הכיפורים . הנה פנינה קטנה שנחשפה שם ומגלה טפח מהקסם שכבר נמוג עדי קידר | איש מח' המודיעין באוגדת סיני דרך לאחור ארכה עד מאוד . ההיא הייתה יפה לנערים , היא קשתה מאוד לעלמים והזקנים לא יכלו לה יותר וישבו לנוח בצדה . הדרך שלי לאחור התחילה באצטדיון יד אליהו , כמו עבור רבים מהחיילים והקצינים שהתגוררו בין חדרה לגדרה . עוד לא היה אז היכל , לבטח לא נוקיה , וגם תהילה לא שררה באוויר . היו שם רק מאות חיילים , אולי עשרות , עשרות אוטובוסים , אולי רק בודדים , ודרך ארוכה לפניהם . כולם נשאו עמם את ניחוחות הבית שהשאירו מאחור , מפנטזים על ריחו החמים של התבשיל שאימא הכינה לשבת או על המגע המלטף של הסדין והשמיכה . אהבתי לשבת ליד החלון בצד ימין , כדי שאוכל לשזוף את עיניי בגופן החשוף של הזונות שעמדו בצדי הדרך , בין עצי הפרדסים , בין הדסים ליבנה , מעורטלות כמעט לחלוטין . אהבתי להסתכל על שדרות הדקלים שאינן נגמרות בתוך רצועת עזה , על החמורים הרתומים לעגלות ולשמוע את הרחש , ה"וויש" שנוצר באוויר כמו רעש צליפת השוט כשגל הקול של האוטובוס הדוהר פוגש את הדקל הדומם . הייתי מכור לטוסט בשקם של אל-עריש . לא יכולתי בלעדיו . הוא היה אז , נכון לאותן שנים , הכי טעים בעולם ! בעצם – הכי טעים לעולם !! מישהי אמרה שהיא זוכרת את מצחצחי הנעליים שזינקו עלינו כשעצרנו שם , אבל אני זוכר את עצמי עם נעליים מצוחצחות רק בקורסים . אף פעם לא נרדמתי בנסיעות האינסופיות הללו , תמיד שומר ש"לא ייקחו אותנו למקום אחר . " הבכירים שבינינו היו עושים את דרכם בטיסה , אבל הם לא זכו לנגוס בטוסט הכי הכי , ובטח לא להסתערות מצחצחי הנעליים . להגיע לרפידים , ביר גפגפה , היה כמו לנחות בכוכב אחר . בטח עבור אלה שעשו את הדרך הזו בפעם הראשונה . זה יכול להיות הדבר הכי קרוב לעיירת בוקרים במערב הפרוע , כשברחובה האחד והיחיד מתגלגלים אנה ואנה גלגלי קוצים מיובשים בתוך ענני אבק מדבר המתאבכים פה ושם . הג'יפים הם הסוסים בעצם , בית המודיעין שמתחת לגבעת המכ"מ הוא המסבאה שכולם מתאספים אל תוכה . אבל בשבילנו זו הייתה מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני . אני גרתי בתוך אוטובוס ישן . לשריף קראו אלברט והוא היה גנרל של פעם , מעין פטון ישראלי עם 4 כוכבים . זכור לי דווקא סגנו , דוביק , שהיה גומא בכל צעד שעשה לא פחות מקילומטר וחצי . השגרה הייתה לנו בלתי שגרתית באותם ימים : יציאות אל קו המים והמוצבים , המעבר מהג'יפ לנגמ"ש , החיבור עם טנק התצפית , תלויים כמו קופים בין שמיים לארץ , נתונים לחסדי הצלף המצרי , חורשים כל סנטימטר ומטר וקילומטר בשקדנות מוקפדת . לא נעים להמריא לטיסת בוקר בשבת , אחרי איזו מסיבה שהשד יודע מהי , כשבבטן מתגלגל מצד לצד יין פטישים מאמש , לצד סנדויץ' של גבינה צהובה עם פלפל ירוק . אסור להקיא בהליקופטר של חמיצר – אתה עלול למצוא עצמך בתוך חידון ! ולצאת למבצעים ליליים ושושו עם החבר'ה המופלאים של הסיירת או של השייטת . כשמאיר היה נוהג בג'יפ , הייתה לו בעיית רגליים – הן היו כה ארוכות ותמיד מתנגשות עם ההגה השחור . אחת הנסיעות האלה נגמרה במפגש בלתי מתוכנן עם דיונה רכה , עוטפת ומכילה שבצדי הדרך . מזל , לא שכל . יוסי בראל הביא אלינו את רוח הפנימייה הצבאית והריאלי של חיפה ועד היום לא ברור האם הצליח להפר את התרבות “ הבדואית" של מדבר סיני ושל “ שוויה שווייה ... " הצלמים היו עם מיוחד במינו ולא יכולנו בלעדיהם , בעיקר לא יכולנו בלי חוש ההומור המיוחד של יוסקאי השובב , אנטיתזה לרצינות התהומית של שפנר . הצפ"טיות שכנו להן אי - שם במעבה האדמה , סגורות מאחורי קירות בטון ופיהן חתום , עיסוקן חסוי , הילה של מרגלות מרחפת מעל לראשן מי בכלל יכול היה להתקרב אל מפתנן . השרטטות , עם נבחר מכל העמים , יודעות חוכמת השרבוט , והציור , והשרטוט , אומנות בנפשן ויצירתיות בכל נים ונים , רובן אם לא כולן תמיד צוחקות ומצחיקות , תמיד נכונות אלי משימה . ומי ניהל אותנו ? הקמ"ן ? מה פתאום . הפקידות של לשכת הקמ"ן לדורותיהן הן שניהלו את כל לשריף קראו אלברט והוא היה גנרל של פעם , מעין פטון ישראלי עם 4 כוכבים . זכור לי דווקא סגנו , דוביק , שהיה גומא בכל צעד שעשה לא פחות מקילומטר וחצי הפקידות של לשכת הקמ"ן לדורותיהם הן שניהלו את כל ההתרחשויות . אני חייב להודות ולהתוודות שהייתי אחד מהורסי תנור הספירלה בלשכת הקמ"ן רק מפני שזה היה הטוסטר הכי קרוב וזמין לנו מפגש צוות מודיעין קמ"נים בשטח : יהודה , מאיר וממני ז"ל
|
|