|
|
Page:9
הקדמה יצירתו של אנרי מאטיס , ( 1954-1869 ) המשתרעת על פני חציה הראשון של המאה ה , 20 מאגדת במסגרתה הכרה בתקפותה של מורשת ארוכת שנים וסטייה עיקשת ממנה . קבלת המורשת מלווה ביצירתו בתהליך חשיפה ופירוק של מרכיביה היסודיים , תוך שמרכיבים אלה ממשיכים לשמש תשתית ומסגרת לעשייתו . אך זהו היבט אחד בלבד של יצירתו . ההיבט השני , המתקיים במקביל לראשון , הוא מציאת דרך חליפית לפעולת הציור . מפעלו של מאטיס - מפעל של "תיקון הציור" - איפשר לו ליצור כשהוא מוגן מהספק בדבר עצם קיומו של הציור . משום כך יצירתו , לטוב ולרע , נעדרת מאפיינים של הומור ופרודיה , המצויים למשל ביצירתם של פאבלו פיקאסו ושל מרסל דושאן . דושאן הוא המתכחש הראשי למיתוס היוצר והיצירה ; עשייתו , שהוםוותה כאנטי עשייה , שוללת את " מעמדו המועדף" של הסובייקט כבעל חירות הכרעה , המסוגל לממש בשפה ייחודית את כוונותיו תוך ביטוי של מהויות ותכנים נשגבים . שאיפתו של דושאן להימנע מזיוף ההבעה ומפיתויי המכחול הווירטואוזי הולידה הצגה אירונית וחידתית של תשוקות מכניסטיות ו"שקופות , " שסוד תפקודן לא נודע . על פאתוס ועל תשוקה מדברת יצירתו של מאטיס , שאפשר למקמה בקוטב המנוגד לעשייתו של דושאן . זהו קוטב פרטי , לשימושו של האמן . דושאן דיבר בקול אחד , בעוד דמותו משמשת כעין דגם מוסווה , רפרנט חמקני ונוכח כאחד , על מעמד היצירה , היוצר והצופה כאחד - כל יצירה , כל יוצר וכל צופה . מאטיס דיבר בגוף ראשון ; הוא נאחז
|
|
|