|
|
Page:11
לא בעבים מעל כאן טל פני אדמה לא בעבים מעל רחל זהו ספר על אנשים , על מאה שנות חיים , על תחנות רבות בדרך מתמשכת . המייסדים היו צעירים , היום בני המקום ובניהם כבר יודעים מהי שיבה . זהו ספר על מקום וספר על הזמן . על ימים שחלפו ועל המנגינה שלעולם נשארת . זהו סיפור על אנשים שתהו על האדם , ביקשוהו בתוקף , ראו אותו בבהירות . מוריהם אמרו להם : היזהרו ! בני אדם נשברים , בני אדם הם אינסופיים ואין להכילם במסגרות נוקשות . הם הסכימו , אך סירבו לגמד את חזונם על האדם ולהקטין את דמותו . חיפשו דרך שלא תהפוך את היחיד והחבורה לתוצר בלעדי של כוח ושררה . בדרכם הם חוו אכזבות גדולות אך גם הישגים לא צפויים . זהו סיפור על אנשים שהגיעו מכל תחנה בהיסטוריה היהודית של מאה השנים האחרונות . מ"שם" בגולה הם עברו ל"פה" לארץ ישראל . שם , במינסק ובדמשק , בצנעא ובווארשה , בקייפטאון ובניו יורק ; פה , הם רצו לבנות את ביתם ולהגשים את חלומותיהם . זהו סיפור על ילדי הארץ וילדי דגניה שביקשו למצוא נתיב מן המקום אל העולם הגדול וסערותיו . הם האמינו כי ' ' 1 הם עושים לעולם גם בזיקתם אל האדמה והחקלאות בחלקתם הקטנה . בזיקתם אל העבודה היומיומית , הם בונים בריקדות של מתקני עולם . בשפת המחנכים , , , במבוכי החוקרים , באהבתם , במשפחה , נבנית השותפות הגדולה . סיפורה של דגניה ' 1 י י הוא גם סיפורו של הקיבוץ הישראלי שצעד כאן את צעדיו הראשונים , בדלות חומרית , בעושר רוחני , בלבטים קשים , ובתודעה ברורה כי יאוש אינו תירוץ , כשם . , שחלומות ורודים אסור שישקרו . הקיבוץ התגלה כאן כקומונה שערבה לחבריה ' יי ' ' ולצורכיהם גם בדלות וגם בעושר , בקואופרטיב שמשתף בייצור , כגילוי אחריות לחינוכם של הנוער היהודי ובני הקיבוץ , כמחויב לזירה של משימות . כתשומת לב לעבודה ורגישות לאהבה . אין זה סיפור על מלאכים , למרות שניטש בו קרב על הקדושה בהרבה חזיתות . לא פעם התגלו מגבלות , קוצר רוח וקטנות אנושית , אך היו בו גם חלום מעורר השראה , התגלות הלב , ובריאת תשתית חומרית . הכתובת לעשייתם הייתה ברורה : הנוער היהודי והאנושות . העשייה : אנשים . אך הם חיו בפרט . זהו סיפור של קשיים . אדמה שלא נענתה , גשמים שסרבו לרדת , שוק מאכזב , טעויות בניהול . הדמוקרטיה הישירה ספגה מהלומות . היו מאבקים עם שכנים , המולת צבאות של המעצמות , ולימים מדינת ישראל ומלחמותיה . היו אסונות ואבל , התאבדויות ומעשי רשלנות . במאה שנים היו תפניות חדות במשק , בתפיסות החיים , לעתים בגלל אופנה חיצונית , לפעמים בגלל קוצר ידה יודעת אני את האדם ואת חולשותיו . למדתי את עצמי את זולתי , ויודעת ' את ימי העמל ואת לילות הפקפוקים . הנני לפעמים כסירה בלב ים המתנודדת עם התרו . פעם תוקף אותך גל של מרירות ופעם בשעות של אסון או unnvj אנו מתלכדים ומתהדקים עד כדי גוף אחד ונשמה אחת . חיותה בוסל
|
|