|
|
Page:12
כך יהיה סדר בכאוס , והתרבות תוכל להיאנח אנחת רווחה מול שימור הדיכוטומיה המרגיעה . בהציגי תעודת זהות דתית מורכבת , הכוללת בחירה סלקטיבית בפרקטיקות ובאמונות כאלו ואחרות , נדלקת בקהל נורת מצוקה : תחליטי , הם מפללים בשפתיים שנעות מולי באגרסיביות רבה יותר או פחות ; את כחילוניים או בדתיים ? בחברה הישראלית , העדר המשבצת מכאיב . שימי על עצמך משהו , שנדע מי את ולאן את שייכת . איתנו או נגדנו . כשאני נוהגת כפמיניסטית ובה בעת מודה בפה מלא בכך שהפנמתי במרוצת השנים גם תפיסות עולם שוביניסטיות - קמים עלי להורגני . כשאני הוגה מילים מסוימות כך ולא אחרת , מצביעים עלי ואומרים - "אשכנזיה . " וכך יש מקומות מעטים בעולמי שבהם עובדת היותי ספרדיה , מזרחית , נתפסת כמשהו שיכול להעשיר את תודעתי ואת חווית הקיום שלי . ברוב המקומות , כולל משפחתי המורחבת , זה כמעט בלתי אפשרי . " תחליטי " , נפערות לעברי עיניים ומחליטות למעני , במקומי , גוזרות אותי מהדף . מבעד לאגרסיביות אני מנסה לראות את המצוקה . מבעד למצוקה אני מנסה לראות את התרבות . את המקום . את התביעה לנאמנות , להשתייכות מחייבת למחנה זה - או אחר . הספר הזה מדגים את הסוגיה התרבותית הזו דרך המקרה העדתי , אבל דרך הפריזמה העדתית הוא מבקש לומר הרבה יותר , על הכמיהה לסדר , לקטלוג , לספירת אחים לנשק כנגר ה"הם , " מול מי שעומר להפוך אותנו למיעוט ולהפוך את חיינו כאן לבלתי נסבלים .
|
טליה שגיב
|