|
|
Page:13
משהיה , הייתה עמדתו של קלמנוביץ' בשם המסורת היהודית משכנעת אותו והקריאה לנשק לא הייתה יוצאת לפועל . לשון ארור : אותה פגישה הדגימה שתי שיטות מתחרות של זכירה , שנפגשו בצומת של "קידוש השם , " אבל נפלגו מבחינת הבנתם את הטקסט . לדידו של זליג קלמנוביץ' היה הטקסט הכורח ההיסטורי והכוח הפעיל גם יחד . המושג "זרע אברהם , " שהוא כל כך מרכזי לרעיון הברית שבתורה , הפך כל פעולה לרומזת בצורה לא אפשרית , ומשום כך חמקמקת , ואילו בשביל אבא קובנר היה הטקסט המקור שאפשר לפעול על פיו , אך אז עדיין לא היה בעיניו מוקד ההיסטוריה . ייתכן מאוד שהתכלית הסמויה של עצרות זיכרון היא ליישב סתירות פנימיות אלו המוסתרות מתחת לפני השטח . ברם , רק אנתרופולוג בקי ומנוסה , או אורח שזכה , יוכל אי פעם להבחין בדרמה פנימית זו . ואילו לגבי דידי נמצא שתחום הכשרתי , הבית ובית הספר , היה מוגבל מכדי ללקט בו את כל ההבחנות הדרושות . למזלי נמצאו נקודות אחרות במפה שבהן חזר והתקבץ הציבור היהודי ושם טיפלו בפצעים אישיים ביתר פומביות . הגעתי לישראל , ואני סטודנט בן י"ט , כאשר ראשי מלא ג'ורג' שטיינר ובלבי קוסמופוליטיות יהודית , ממש בימים שקראה מלחמת ששת הימים דרור לגל משיחי חדש . בין מבשריו היה סופר יידיש , לייב רוכמן , אחד מקומץ השרידים ממינסק מזוביאצק . דומה שהטבח , שהיה עד לו , אך הגביר בו את כוח הנעורים , את הלהט החסידי ואת אהבתו הנלהבת לירושלים . ציונותו הבלתי מתפשרת של דוכמן הובילתני לראשונה להכיר את ישראל כיורשת הלגיטימית למסורות שחיפשתי אחרי זיקתן אל ההווה שנתמעט . אבן הבוחן לממשות זו היה העם - לא איזה אירוע ערטילאי , אלא יהודים בשר ודם , אשר נספו , ויהודים אחרים , שאיתרע גורלם להמשיך ולחיות . בהיגיון נבואי גזר רוכמן את פסק דינו החמור ביותר על בני עמו שלו , על האדרתם ללא סייג את העבר באירופה המזרחית , על סם המרפא המטעה של ההווה האמריקני , וכן על הבטחת עתידה של ישראל , הבטחה שנשקף לה איום . ערכתי טיולים רבים לתל אביב כדי להאזין ליידיש המדוברת בבתי קפה וכדי לפגוש אחדות מן הדמויות האגדתיות של וילנה : אלכסנדר ליבא , מארק דבורזצקי ואברהם םוצקבר . על סוצקבר רק זאת אוכל לומר , בלשון ההגדה של פסח : אילו היה רק ראש וראשון למודרניזם ביידיש - דיינו ; אילו היה רק בנה הגא של יהדות וילנה ; אילו היה רק משורר הגיטו והיערות ; אילו היה רק פייטנה של התחייה הלאומית , רק נושא הדגל של הגאון היהודי - די היה באחד מכל אלה בזכות עצמו . אם הבנתי את "היות שורד" בדרך שונה מן המקובל , הרי זה במידה רבה הודות ללייב רוכמן ולאברהם סוצקבר . בתור סופרים - עולמות מפרידים ביניהם . אילמלא השואה היה סוצקבר ממשיך לבנות את היכל יידיש בווילנה , ואילו רוכמן , במוקדם או במאוחר , היה יוצא ועולה לארץ ישראל . מהיותם שורדים הם הפכו את האודיסיאות האישיות
|
|