|
|
Page:10
ואשר באה לביטוי גם בשירים נוספים , כמו בשירו הנודע "למי אני עמל , " ? מייצגת במידה רבה את תחושתם של סופרים עבריים רבים גם בתקופת "חיבת ציון . " היתה זו הכרה בבדידותו הנואשת של היוצר העברי , המנוכר לסביבתו ומנותק מרבדים רחבים בעמו , כואב את מיעוט קוראיו , נשען על קשריו ממרחק עם סופרים אחרים , ומתריס ביאושו כלפי העם כנואש מכל תקווה . אלא שבלא תקווה , נסתרת או מוצהרת , לימים אחרים של התחדשות לא ניתן היה , כמדומה , ליצור . ואמנם , כמעט באותה שעה עצמה שבה משמיע יל"ג את קיטרוגו כהספד לסופר המת , לעמו ולספרותו כאחת , ניכרת במקום אחר התקווה והאמונה לתחייה רוחנית של העם , לשונו וספרותו . בשנת , 1884 שלוש שנים לאחר שמלאו עשרים וחמש שנה ליצירתו של יל"ג , הופיעה בפטרבורג , ביוזמת "ועד היובל , " מהדורה מתוקנת של כל שיריו בארבעה כרכים . בשעה זו , לנוכח ההוקרה והעידוד , נותן יל"ג מבע לתחושה שלמרות הכל קיימת התחיות ספרותית והוא מבטא - בזהירות , אמנם - אמונה ותקווה בעתיד הלשון העברית וספרותה . בשיר תודתו ליוזמים ולמוציאי שיריו לאור ( "ברכת ישרים , " כל כתבי , כרך שירה , עמ' ( 'א הוא מתאר את הייאוש שליווה את יצירתו , שרק "שיבולים בודדות" נענו לה . אך עתה "מקול אנחתי קמו ותיעורנה השכולים הבודדות " ואמרו לו : "לא כקול במדבר היה קולך " ! ובמלים של תקווה מסתיים שיר התודה : " כי יואיל האל ויחדש רוחנו ויפלט לנו מכל צר בדרך ובקרב אחינו אז ללשוננו תישבע כל לשון , תכרע כל ברך , אז גם כל קורא שירי אלה בנו , ידע כי מידכם לו ניתנו " . מנקודת המבט של זמננו , ולאור התגשמות תקוותו של יל"ג הרבה מעבר לציפיותיו , "השתאותנו" עשויה לקדם פעילות מחקרית פוריה . תקוותי היא , שהמאמרים המכונסים בספר זה , יתרמו גם הם לדיאלוג המחקרי החי המתנהל בין תקופתנו לבין העשיה הספרותית שבדורות הקודמים . ואפשר שבעקיפין , יתרמו אף להבנה טובה יותר של עצמנו , בבחינת "מאין באנו . " ד"ר ארנה גולן
|
|