|
|
Page:13
שטרם מומשה . הוא כותב ששלב ההכרעה עתיד ליצור טרנסצנדנציה ריקה , כלומר נטולת אלוהים , וש"שמיט יודע זאת ואף חפץ בזאת . לדידו , ההכרעה חייבת להיות חפה מכל שיקול חיצוני . ההכרעה חייבת להיות יש מאין , ולא היא תאבד את מוחלטותה ואת יכולתה לתת תוקף לחוק" ( שיינפלד . ( 113 , 2009 שכן גם אם מדובר בהכרעה גורלית , שאמורה להביא להתנתקות מן העבר התיאולוגי , אין פירוש הדבר שהדרך ההיסטורית אליה מנותקת מן התיאולוגיה . כריסטוף שמידט סבור שדבריו של שמיט על מצב החירום מכוונים לתהליך שבו לתיאולוגיה יש תפקיד מתמשך : אי אפשר כלל לחשוב על סדר משפטי בלא תיאולוגיה . המושג אלוהים מופיע בהקשר של התיאולוגיה הפוליטית רק בתור פונקציה אפשרית של ריבונות . ברור כי בשלב זה שמיט מבקש להראות , באמצעות האנלוגיה שבין התיאולוגיה לבין הפוליטיקה , רק דבר אחד : שהחילון גרם לכך שהאפשרות לחשוב על החריגה הולכת ופוחתת . לפיכך , התיאולוגיה אינה תנאי הכרחי לכל מחשבה פוליטית אולם בכל זאת היא נתפסת תנאי מספיק , והכוונה היא לתיאולוגיה התיאיסטית , שלפיה האל הוא הערכאה הריבונית של הבריאה , של ההתגלות ושל הגאולה ( שמידט 2009 ב , . ( 22 התיאוריה של שמיט , בהציבה את התיאולוגיה כתנאי מספיק למחשבה הפוליטית , יכולה לשמש כלי פרשני יעיל של הציונות ושל הספרות העברית המודרנית , הנמצאות כאמור בעיצומו של תהליך , לא ליניארי ולא חד כיווני , של חילון . זהו תהליך שהקרובה ביותר להשלמתו היא אולי שירתו של אורי צבי גרינברג . מבחינתה של שירה זו התהליך כמעט הושלם , ואילו המשורר הוא הריבון שלקח לידיו את כל הסמכויות האלוהיות של הנהגת מלכות ישראל - ועל כן , כפי שנראה בהמשך , הוא מציב עצמו אל מול ג'ורג' השלישי מלך אנגליה כאילו היה שווה לו במעמדו המלכותי . את האנלוגיה השמיטיאנית , שמטרתה הברורה היא הפרדה , אפשר גם לפרש - ברוח עמדתו של גרשם שלום כלפי השפה העברית - כאנלוגיה המצביעה על דמיון ועל רצף , גם אם על פי שמיט הם זמניים ועתידים לחלוף מן העולם . פירוש זה מאפשר לפענח את המסורת התיאולוגית שמנחה את הציונות ואת מדינת הלאום היהודית שהקימה . במאה השנים האחרונות נכתבה הספרות העברית כמעט תמיד מתוך מצב חירום לאומי , שעל אופן הנהגתו וניהולו ניטשו ויכוחים רבים . על אף האופי הדמוקרטי של התנועה הציונית , המאבק על דרכה נגזר תמיד מהכרה עמוקה במצב החירום , מצב המחייב פעולה דחופה - ובעיקר נחרצות של הריבון . מכאן נובעת השקפה אחרת הרווחת בחקר הספרות העברית , שגם עליה בא ספר זה לערער - כינונו של סובייקט אוטונומי שבשמו פועלת התרבות העברית במאה העשרים . המאבק על התוויית דרכו של העם בסערות ובמהפכים של המאה העשרים הביא את הספרות העברית לייצג את הלאומיות כקולקטיב ריבוני : הסובייקט הספרותי שהיא כוננה , כמו ההנהגה הספרותית והפוליטית ,
|
|