|
|
Page:13
זאת במאמרה על לשון הקודש והעברית בקרב החרדים דוברי היידיש . היא בוחנת את השיח החרדי על השימוש בעברית כפי שהוא עולה מכתביהם של חרדים ישראלים ושל חרדים החיים בחו"ל ומפורומים חרדיים באינטרנט . ההבחנה בין עברית לבין לשון קודש עשויה להיראות תמוהה . האין עברית לשון הקודש ? אסולין מראה שהחרדים דוברי היידיש מבחינים בבירור בין השתיים : לשון קודש היא לשון המקורות העבריים והארמיים , ועברית היא העברית הישראלית . הגייתן של שתי הלשונות שונה . מי שמדבר בלשון קודש משתמש בהגייה האשכנזית - גם אם מבחינה תחבירית מדובר בעברית ישראלית לכל דבר . בעברית הכתובה , לעומת זאת , קשה הרבה יותר להבחין בין השתיים . קנאים במקומות שונים עוסקים בהכנת רשימות מילים "אסורות , " הכוללות מילים עבריות חדשות , ובעיקר מילים ישנות שהוראתן בעברית החדשה עברה חילון לעומת שפת המקורות . הדיונים המתנהלים על הסוגיות הללו באינטרנט מלמדים שיותר משיש כאן הבחנה חד משמעית בין שתי הלשונות , כל הכרעה משקפת עמדה אידיאולוגית מובהקת . העברית המודרנית חודרת אל היידיש בעל כורחה . יש שיראו בכך עדות נוספת לניצחונה של העברית כשפת הציונות . דבר דומה קורה לערבית בישראל . ערבים רבים החיים בישראל מעידים שהשפה שבה הם מדברים שונה באופן מהותי מזו של חבריהם בארצות שהשפה השלטת בהן היא ערבית . הם מתבלים את שפתם , מבלי משים , במילים ובביטויים עבריים . עבד אלרחמן מרעי מתאר במאמרו את התופעה ההפוכה : את חדירתה של הערבית אל העברית . לדבריו עשו פרנסיה של המדינה היהודית מאמצים גדולים להקנות לה את תרבות המערב על חשבונה של התרבות המזרחית , ולכן סירבו ללמד ערבית במערכת החינוך או להנהיג כיתוב ערבי במסמכים רשמיים . המגמה הזאת השתנתה לאחר מלחמת ששת הימים , שכן מאז נוצר חיכוך מתמיד בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית . מרעי מראה את חדירתה של הערבית אל העברית בשורה ארוכה של תחומים : שמות מאכלים ופריטי לבוש , ברכות וקללות , צירופי לשון ועוד . מרעי מסיים את מאמרו בקביעה שתפוצתה של לשון אחת בקרב דוברי לשון אחרת עשויה לתרום לקירוב לבבות . ואכן , היכולת להכיר תרבות , או להתערות בה , כרוכה לעתים קרובות בידיעת שפתה . הרעיון הזה מפותח במאמרה של רינת גולן , העוסק בקליטתם של עולים מברית המועצות לשעבר בישראל . גולן השוותה בין עולים שלמדו עברית באולפן לבין אלו שלא למדו בו . האולפן - כך מתברר - הוא מעין "בית תרבות" במובן שעליו דיברה ולדן . הוא מקנה לעולים לא רק את השפה הדבורה , אלא גם את הווי החיים במדינה . המחקר גילה שרמת העברית של העולים שלא למדו באולפן הייתה נמוכה , והם גם ביטאו חוסר שביעות רצון מקליטתם בארץ . לעומתם היו העולים שלמדו באולפן חדורי מוטיבציה לשלוט בשפה העברית וביטאו שביעות רצון רבה מקליטתם . לפיכך נטתה זהותם המוצהרת להיות ישראלית יותר ורוסית ויהודית פחות .
|
|
|