|
|
Page:12
השפעה לאינטרטקסטואליות , וראיית שני המודלים כבלתי-מתיישבים זה עם זה , ממשיכות לשמש כנורמה בביקורת האמריקאית והאירופית כאחד . נשאלת השאלה , מדוע השתרשה דיכוטומיה זו עד כדי כך בשיח התיאורטי המקובל במערב ? לדעתי , סיבה מרכזית לכך היא שתורות השפעה , חדשות כישנות , מכירות רק בסוכנות אפשרית אחת - זו של הסופר . בתורת המקורות המסורתית מיוחסת הסוכנות באופן בלעדי לסופר המשפיע ולסמכות היתר של "הראשונים" על פני "האחרונים , " בבחינת "אבותינו כבני-אדם ואנחנו כחמורים . " במובן זה , המודל הבלומיאני והאינטרטקסטואלי כאחד הם מעין תגובות נגד מודרניסטיות ופוסט-מודרניסטיות לטרום-מודרניזם של תורת המקורות . בתורת ההשפעה החדשה , לא מעט בהשראת - שלא לומר בהשפעת - תפיסת המסורת השירית במודרניזם של ט"ס אליוט , מועתק מוקד הסוכנות אל ה"אחרונים , " אל הסופר הלכוד במאבק אלים אדיפלי נגד סמכותו של אביו הספרותי . הופעת האינטרטקסטואליות כמודל תיאורטי אלטרנטיבי בסוף שנות השישים , מספר שנים לפני חרדת ההשפעה של בלום ובהקשר הפוליטי של תנועת מאי 1968 בצרפת , נתפסה כקריאה לשחרור מסמכותם הדכאנית של מקורות רבי-יוקרה ; אלא שלשחרור , כמו שאראה להלן , היה מחיר כבד : אימפרסונליות , אנונימיות ומחיקת הסובייקט השירי . בשנים האחרונות , בעקבות סיבוב הפרסה ההיסטוריציסטי-פוליטי בחקר הספרות , אנו עדים למגמות חדשות של אינטגרציה וגישור בין שני המודלים ו מצד אחד , שכתובים פוסט-בלומיאניים של תורות ההשפעה שאין עמם חזרה לחקר המקורות הטרום-תיאורטי ; ומצד שני , שכתובים פוסט-קריסטביים של תורת האינטרטקסטואליות , המכירים בסוכנות פואטית היסטורית בלי לאכוף מחדש היררכיה סמכותית בין חזק וחלש , מוקדם ומאוחר . במאמר זה אנסה לתרום נדבך נוסף לפרויקט הגישור בין השפעה לאינטרטקסטואליות שבן-פורת החלה בו ולחלץ את הדיון מכבלי הדיכוטומיה בין השתיים . הגיע הזמן שנפסיק לספר תמיד רק את סיפורם של ענקים ספרותיים אלה או אחרים במלחמתם בטקסטים של ענקים שקדמו להם ( והרי סיפורים שכאלה נוטים ממילא להיות סיפורי אגדה . ( במקום לעסוק בכוהנות השוואתית ( ה"אגון" של מי חזק יותר , ( כדאי , לדעתי , להתרכז בהבנת פרקטיקות שיח אינטרטקסטואליות המשמשות בני-אדם מן השורה - ומשוררים ביניהם - בחיי היומיום שלהם , ובחיי התרבות בכלל זה . כדאי פשוט להרפות אחת ולתמיד מן הניסיונות החוזרים ונשנים להתאים את תורת ההשפעה של בלום לצרכיו של קאנון פתוח יותר וכוחני פחות , ולו רק משום שכלום אינו מתעניין כלל בפרטים האינטרטקסטואליים של טקסט ספרותי כלשהו ; הרי ניתוח הדים לשוניים ספציפיים בטקסט מתאים , לדעתו של בלום , רק ל"אותם אוכלי הנבלות של המחקר הספרותי , ציידי המקורות , " ואין לו
|
|