|
|
Page:10
הכוחות החברתיים המיתרגמים לעשייה קונקרטית . בהתבסס על דיון ביקורתי בשימוש במרחב הנחיה ( lived space ) בהקשרו המודרני , הלאומי והפוסטקולוניאלי אנו מבקשים לפתוח בספר זה דיון רב תחומי בהקשר החברתי , הפוליטי , התרבותי והמרחבי של זיכרון והשכחה ולהדגיש את העושר ואת רוחב היריעה התיאורטי והיישומי של הנושא . אחת השאלות המרכזיות שעמדה בפנינו כעורכי הספר נגעה לארגון סדר הפרקים הטווים רשת קואורדינטות נושאית ; בכל אחד מהמאמרים אפשר למצוא דיון בסוגיות מפתח - כגון שיום ( naming ) הזיכרון במרחב ; זיכרון מתנגד וחיי היומיום בעיר ; הבניית נוף תרבותי בהקשרים לאומיים ועוד - ולכן לא בנקל מצאנו חלוקה תמטית אחת . לבסוף החלטנו לחלק את הספר לשלושה שערים , שכל אחד מהם מקבץ מאמרים המבליטים נושא אחד דומיננטי , אף שיש בהם ביטוי גם לנושאים אחרים שהספר עוסק בהם . השער הראשון "פרקטיקות יומיום של מרחוב אלטרנטיבי : שימור , שיבה והנצחה" - דן במקומם של חיי היומיום בהבניית הזיכרון ובבניית הנוף העירוני כאתר של התנגדות פוליטית , חברתית ותרבותית . כאן המקום לציין שמבחינה תיאורטית , העיסוק ביומיום נחשב שולי וחסר ערך מדעי , בייחוד מאז התפתחות תנועת ההשכלה והמודרניות שיצרו הפרדה בין מדע "טהור" ( אמנות , פילוסופיה , מדעים מדויקים ) ובין מדע "שולי , " שעליו נמנים בין היתר גם תחומים במדעי החברה שהיומיום הוא חלק מעיסוקם . שינוי בתפיסה זו חל בשנות השבעים של המאה ה , 20 ודורותי סמית ( Smith 1988 ) לדוגמה , בהתבסס על הביקורת הפמיניסטית , קראה להכיר בחיי היומיום כקטגוריה אנליטית שדרכה אפשר ללמוד לא רק על אורח חייהן של נשים אלא גם על האופן שבו חיי היומיום משמשים זירת משא ומתן ליחסים חברתיים . השער הראשון מאמץ עמדה זו ומאפשר לקרוא את שלושת המאמרים שבו מתוך התייחסות לייצור המרחב על ידי קהילות שזיכרונן הקולקטיבי הושכח . מאבקן של קהילות אלו , כפי שעולה בין היתר מהמאמר של ספא אבורביעה על עיצוב המרחב של בדווים בנגב , מייצר פרשנויות אחרות למרחב היומיומי , מאתגר את הסדר המרחבי של הממסד המדינתי , ולעתים אף מתריס נגדו במפורש . ביתר פירוט , במאמרה מבקשת אבורביעה לבחון את השפעת השינויים המרחביים שהכתיבה המדינה על עיצוב זהותם של הבדווים בנגב , ובייחוד את האופן שבו המרחב הנוסטלגי מהעבר מכונן זיכרון והופך את המרחב בהווה לזירת התנגדות . חוויית הגלות הפנימית של הבדווים , המכנים עצמם "מגורשים , " משקפת זיכרון של עבר אוטופי , והוא נקשר אל העתיד דרך תקווה לחיים שלמים ושלווים יותר באמצעות חזרה לאדמתם ול"עצמם . " מאמרה של אפרת איזנברג אמנם בוחן אתר שונה לחלוטין - הגינות הקהילתיות כניו יורק - אך עוסק בסוגיה דומה . איזנברג מתארת את הגינות הקהילתיות במרחבים המאפשרים לייצר מגוון נופים תרבותיים ואישיים
|
|