פתח דבר

כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה באמצע שנות התשעים של המאה שעברה , לא יכולתי לצפות באיזו מידה יתמידו הדילמות שניצבו לפני העם הפלסטיני בשנים שלפני 1948 ומיד אחריה ויוסיפו לעמוד בעינן עד עצם היום הזה . אף על פי שלא הייתי אז אופטימי במיוחד , עדיין נדמה היה שמרחוק לפחות אפשר לראות סיכוי כלשהו מבליח באופק ; היום האופק סגור ומסוגר . סוף לכיבוש הישראלי של הגדה המערבית , רצועת עזה ומזרח ירושלים , שאז היה בן פחות משלושים שנה , עדיין נראה אז אפשרי , גם אם מתסכל בריחוקו . פתרון של שתי מדינות לבעיית פלסטין , פתרון צודק שיושג באמצעות משא ומתן , עדיין נראה אפשרי , גם אם מרוחק . ההתרחשויות בשטח לכל אורך שנות התשעים - הרחבת ההתנחלויות הישראליות והכפלת אוכלוסיית המתנחלים , סלילת כבישים עוקפים לישראלים בלבד בגדה המערבית , ניתוק ירושלים מן הגדה המערבית והידוק ההגבלות על תנועת הפלסטינים - כל אלה הוכיחו מיד לאחר מכן כי אין התקדמות לקראת פתרון הסכסוך במשא ומתן , כלומר לסיום הכיבוש וההתנחלות של ישראל באדמות ערביות , ולא זו בלבד , אלא שהמגמה אף התהפכה . העובדות הבסיסיות האלה שהוסתרו מאחורי האופטימיות הכתבת של שנות ...  To the book