הדיון בפדגוגיה לעומת הדיון בבעיות אחרות על סדר היום החינוכי

מערכת החינוך הישראלית לוקה בבעיות בוערות רבות , כגון מעמד המורה , מחסור הולך ומחריף במורים , איכות המורים , חוסר תקציב , הישגים נמוכים של תלמידים במבחנים ארציים ובין לאומיים , פערי הישגים בין מגזרים , בעיות משמעת , אלימות בבתי הספר , מספר גדול של תלמידים בכיתה , התמודדות עם חברה מגזרית ומשוסעת , לימודי ליבה לכל המגזרים , פוליטיזציה של המערכת ועוד . בתנאים כאלה יש המטילים ספק בחשיבות הדיון בנושאים הקשורים לאיכות ההוראה והלמידה . אם אין די מורים , כל שכן די מורים טובים , ואם הכיתות עמוסות ויש בהן בעיות משמעת , אומרים הספקנים , מה הטעם לדבר על שיפור ההוראה והלמידה ? האם אין בכך משום התעסקות בעניינים שוליים והתעלמות מהבעיות הרציניות יותר ? האם לא צריך לפתור קודם את הבעיות הבסיסיות ורק אחר כך לייחד זמן ל"מותרות , " כגון שיעורים מעניינים יותר ולמידה משמעותית יותר ? הטיפול בכל הבעיות הללו חיוני . ראוי ומוצדק שוועדות ציבוריות דוגמת ועדת דברת או שרי חינוך בראשית המאה העשרים ואחת יעסקו בהן במרץ . לדוגמה , רפורמת "אופק חדש" שהנהיגו השרה יולי תמיר ומזכ"ל הסתדרות המורים יוסי וסרמן מטפלת ברצינות , ל...  To the book