|
|
הדעה שאסור להתייחס למערכת החינוך בעיקר במונחים המשמשים בדרך כלל מפעלים תעשייתיים וכלכליים עלתה בראשי שוב ושוב בשנים האחרונות בהקשרים חינוכיים מגוונים שנכחתי בהם . היא נבטה בי לראשונה בישיבה ועוד ישיבה ועוד ישיבה בהנהלת משרד החינוך , שם שמעתי על טבלאות מסובכות של יעדים ותפוקות מדידות , על טבלאות של דיווחי ביצוע , על מספרים , אחוזי זכאות , ציונים ממוצעים ותקשורת . כל אלה הם כמובן חלק משיח לגיטימי וחשוב בניהול של כל מערכת באשר היא , כולל מערכת החינוך . הבעיה שהטרידה אותי לא נבעה ממהות השיח שפגשתי במערכת החינוך , אלא דווקא מהשיח החסר - השיח על מהות החינוך : על חדוות המפגש בין מורים לתלמידים כשהם נפגשים באמת , על האהבה החיונית לכל תהליך חינוכי , על הסקרנות ועל הניצוץ שנדלק כשלומדים מתוך עניין . על חדוות הדעת . על הלמידה . השיח הנרחב הרוחש הן בתוך מערכת החינוך הישראלית והן מחוצה לה דומה מדי לשיח העוסק בייצור יעיל ורווחי של חפצים בשיטת הסרט הנע ; החפצים איכותיים , מעוצבים היטב , צבעוניים , אופנתיים ונמכרים - אבל הם חפצים . במגבלות שיח כזה קשה מאוד לזכור שחינוך אינו עוד בית חרושת , אלא מפעל שע...
To the book |
|
|