אנחנו חפים, אחרינו המבול

החיים הציבוריים בישראל נתונים היום להשפעה כבדה של המערכת המושגית המשפטית . הם נושאים איכות בינרית הנעה בין שתי אפשרויות קצה — אשמה או חפות . או שמישהו אשם עקב הפרת נורמה או שהכול תקין . נעדר מחיינו משא האחריות החוץ משפטית . המשפט הוא אורים ותומים בלעדי לבחינת מכלול הקיום ; המשכוכית שלקולה מתנהל העדר הישראלי . ההתניה השכיחה מניחה שבאין איסור נורמטיבי , המצפון יכול להיות רגוע . היהדות מציעה מחשבה אחרת . ביום הקדוש בלוח השנה היהודי , יום הכיפורים , המתפלל העומד לפני האל איננו מניח כי עומדת לו חזקת החפות . הוא מחליט מרצונו החופשי אם לשפוך את צקון לחשו ומה יכלול לחש זה . הווידוי — " חטאתי , עוויתי , פשעתי" — הוא ביטוי כללי שכל אחד יוצק לתוכו משמעויות כרצונו , בבחירה אישית העולה מחדרי הלב . האדם מנהל בעצמו את משפטו , בינו לבינו . האל מתפקד כמאזין אמפתי ( מידת הרחמים ) או כשומע זועף ( מידת הדין ) של החקירה הפנימית המתבצעת באינטנסיביות ובכנות בשעות המעטות המפרידות בין " כל נדרי" ל"עת נעילת שער . " את הממצאים אנו מגישים לאל באמונה , בענווה ובתקווה . אכן , החוויה המרכזית של היום הקדוש היא ההפעלה...  To the book