החברה הישראלית עשויה שבטים שבטים . כמוה כרכבת מרובת קרונות האחוזים זה בזה . לכל קרון צבע משלו , נוסעים ייחודיים , טעמים וריחות פרטיים . כל קרון הוא מרחב תרבות חברה נפרד , שמקושר — באמצעות דלת חבוטה , לעתים תקועה , מעל פסים דוהרים — לשאר הקרונות שברכבת הרב תרבותית . הרכבת מיטלטלת במרחביה של מציאות משברית ; טריטוריה מרובת צמתים ומסילות שעליה לבחור ביניהם לעתים קרובות . הקטר הרעיוני של רכבת החברה הישראלית מופקד , במידה רבה , בידי מערכת המשפט . תפקיד ההנהגה נמסר לה , לאו דווקא ביוזמתה ולאו דווקא בטובתה , עקב כישלון מתמשך של גורמי ההנהגה הטבעיים במילוי תפקידם . מערכת המשפט הישראלית מקבלת עליה יותר ויותר את המשימה של בחירת הפסים התרבותיים שעליהם תיסע הרכבת ( ואת אלו שעליהם תפסח , ( את ההכרעה בין מסילות מתפצלות על רקע אידאולוגי , וגם , לעתים , את היעדים ארוכי הטווח של המסע המתמשך . נהג הקטר מסתכל בדרך כלל קדימה , אך הוא חייב להביט מדי פעם אחורה , כדי לוודא שהרכבת כולה — החברה — מחוברת אליו , כך שהמסע אינו אישי או מגזרי אלא משרת את הציבור כולו . מערכת המשפט מקדישה מאמצים גדולים כדי לעמוד במשי...
To the book