|
|
מאמר זה נכתב בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה , והוא נושא את חותם התקופה ) אב תשס"ו , יולי . ) 2006 הזיכרונות הכבדים שמביא עמו חודש אב — ערי ציון שוממות מאין יושב ; זקנים משער שבתו , בחורים מנגינתם — הם , לכאורה , חוויה צפונית ישראלית שבהווה . הלחימה הותירה טורי בתים מוגפים ; רמזורים מהבהבים בלא תכלית ; משרדים המאוכלסים משיבונים ; כרמים שעוזקו , סוקלו ונוטעו עתה משירים פריים על האדמה . האם התרוקנות הצפון מיושביו , לנוכח המתקפה , מלמדת על רדידות השורשים שהכינו באדמה הזאת ? האם טור המכוניות הפונה דרומה מלמד כי הישראלים הם אך גלגול נוסף של היהודי הנודד הנצחי אשר ביתו ממוקם במרחבי זיכרון וזמן מיתיים , בשום מקום ובכל מקום ? האם הקמנו כאן " בית ? " משמעות הבית , בפרט הבית הישראלי , נלמדת מהיפוכו — " הים . " על פי אתוס ציוני רווח , נולדנו מן הים . על פי אתוס פלשתיני שגור , סופנו להיות מושלכים חזרה אל אותו הים . אלו גם אלו רואים בים ניגוד למקום מוגדר ומתוחם . הים הוא סמל רב עוצמה של האיום הטמון במרחב הפתוח , החורג מכל צורת ארגון ומשוחרר מכל סדר או רשת משמעויות מוכרות . צ'סלב מילוש , המשורר הפולני...
To the book |
|
|