אירוניה — שלושה שירי איבה לרומנטיקה

הרומנטיקה על מלוא היקפה ועומקה הייתה הבאר הפילוסופית והאסתטית שממנה שאב ביאליק את עולמו הפואטי . בה נמצאו לו , כלבני דורו האחרים , החיבורים הרוחניים בין מסורת שירה מודרנית אירופית לבין רעיון הלאומיות , ובה נמצאו לו תפיסות האדם החדש , האדם הצומח ממקומו — מן האור , האדמה והצמחייה המקיפה אותו בימי ילדותו . ברומנטיקה נהפך הארוס למקדם האסתטי הגלוי של השיר , ובה הוטבעו מושגי היסוד המטאפיזיים של העולם הרוחני החדש — הגעגועים , התשוקה והמרד . ואולי החשוב מכול : בה נמצא הפתח לקשב החדש , המודרני , לעולם הרגשות האנושי . בה נהפך ה"אני" למרכז היש . היותו של ה"אני" בבחינת " עולם" נהפכה לעניינה העיקרי של החקירה הפואטית . אין המדובר , כמובן , ברומנטיקה במובן הצר , ההיסטורי , המסמן למעשה דור אחד בלבד של משוררים והוגים הפועל בסוף המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה באנגליה ובגרמניה , אלא על תהליך עמוק יותר , הנטוע כבר בסוף המאה השבע עשרה , ממשיך ומשפיע לכל אורך המאה התשע עשרה , חודר עמוק אל המאה העשרים ומפעם הלאה גם בתוך זרמים שונים של המודרניזם . אידאל התשוקה והמרד , למשל , הם מן המחוללים העיקריים של...  To the book