" צנח לו זלזל" היה אחרון השירים שהוקדשו למרחב הדיכאון בשנת תרע"א , והוא זכור בקרב קוראיה של שירת ביאליק כמבשרה של השתיקה שירדה עליה אחריו . ברנר , שכאמור חש בתהליך הזה בזמן התרחשותו , כתב על קולו של ה"אני" בשיר : " הן אני אבדתי ... העיקר איננו ... מה לי לגזעי ? " – ( עיקר — שורש . ( ברנר חש בחומרתו המוחלטת של השימוש בסמלי העונות בשיר , בהיותם של הסמלים הללו נוכחות הטהורה מכל שבב של שגרה פואטית , בהיותם פועלים כאן במלוא עצמתם הראשונית . ב"צנח לו זלזל" מגיע התהליך שהחל ב"שירה יתומה" — תהליך הניתוק בין תודעתו של ה"אני" לבין מהלכיהן של עונות השנה — להשלמתו הגמורה . ה"אני" רואה את הפער הנחרץ בין מעגל החיים המביא את האביב לבינו , ה"תלוי" על הגזע וכל צינורות החיים ביניהם קטועים : ושוב יפרח אביב , ואנכי לבדי על גזעי אתלה — שרביט קרח , לא ציץ לו ופרח , לא פרי ולא עלה . המבנה האנלוגי המורכב של השיר , הנוצר מן המעבר מדימוי ה"אני" לזלזל הצונח אל מצבי זיהוי מטאפוריים בינו לבין הזלזל , שתואר באורח מרתק וממצה בידי עדי צמח , נובע כאן מתופעה יחידה במינה בשירי ביאליק המפגישים בין ה"אני" לבין תופעות הטבע...
To the book