הצור והלב

בסיום השיר " ים הדממה פולט סודות" מכריז המשורר : " לי אין עולם אלא אחד — הוא העולם שבלבבי" ההכרזה הזאת , הנראית במבט ראשון כהכרזה בדבר בלעדיותו של העולם הפנימי , הסובייקטיבי , ובדבר נאמנותו המוחלטת של המשורר לעולם שב"לב , " אינה כזאת באמת . גם ממהלכו המעודן של השיר ( ראו דיון להלן בפרק ד ) מובן כי ה"לב" שבמעמקי ה"אני" קשור בקשר טמיר לידיעה אחרת , החיצונית לו ול"אני" — ידיעה על היקום ועל הכוכבים ועל כוחו הנמשך של יסוד החיים בהווייתו של ה"אני . " אבל כאן יש להדגיש יסוד אחר , הגלום בלשונו של המשפט הנחרץ החותם את השיר : " עולם" ו"אחד" אינם רק סימנים להוויות ארציות . " עולם" ו"אחד" הם גם שמותיו של האל . ה"לב" ב"ים הדממה פולט סודות" נושא בחובו את קיומו האימננטי של האל . בשיר הזה נוסחה לראשונה ההכרזה הדתית הגדולה של ביאליק , שעל פיה ה"לב , " יסוד הזולת הפנימי , הוא יסוד המכיל אלוהות . זאת ועוד : בהיותו " לב" השרוי בלשון העברית הוא מכיל את האלוהים של הלשון העברית — אלוהי התנ"ך והיהדות . בסופה של אותה שנה , תרס"ב , שבתחילתה נכתב " ים הדממה פולט סודות , " נכתב "לא זכיתי באור מן ההפקר . " לא זכית...  To the book