הברכה — ה"אני" כעולם

" הברכה" היא יצירה מאושרת . אין עוד יצירה ביאליקאית המלאה כך תחושה של יש , של " אני" הנוכח במלואו , בלא להיסוג מכוחו של הסובב אותו ובלא להתפשט אליו בכוח האקסטזה , " אני" היודע את תקפותו וחש את כוחות הפריון המפעמים בו . גם אם יש בה פרק המזכיר את הכיסופים לאהבה ( בבית " ובליל ירח , ( " אין בו מן הכאב המצמית והמכלה , והוא נצרר במכלול ה"אני" כיסוד חיוני בעולמו . דומה שהצירוף " מלאות ההוויה" שטבע אליעזר שביד בזיקה לשירת ביאליק וטשרניחובסקי ( אם כי במשמעות שונה מכוונתו , ( התקיים בעולמה של " הברכה . " לא גודש יש בה , אלא מלאות . השיר הזה נועד , אולי יותר מכל דבר אחר , להגדיר מהו "אני" אנושי שלם . כמעט כל מי שכתב מאמר פרשני על " הברכה" ראה בברכה את יסוד ההתבוננות או יסוד ה"חלום" של ה"אני המשורר" העומד מנגד ל"עולם" — מעין גילום סמלי של מעשה השירה עצמו . קורצוייל , מתוך תפיסתו הכוללת בדבר היחס " אני — עולם" בשירת ביאליק , הוא שראה בברכה יסוד " אגוצנטרי" של ה"אני המשורר , " המרחיק אותו ממגע אמתי ב"עולם . " " מה גדולה היא הסתירה שבין ידיעה אגוצנטרית זו לבין מציאות הטבע הנחשפת על ידי תיאור תמונות ...  To the book