הקורא את שירי ביאליק כסדרם במהדורת השירים הנפוצה אינו יכול לשכוח את המעבר מ"שירה יתומה" ל"צפרירים . " דומה שאין ניגוד עז ובוטה מן הטון של סיום " שירה יתומה , " הכהה , הנמוך , התלוי ועומד ברפיון גמור , לטון הבהיר , העולץ , העולה וממריא בפתיחתו השואלת של "צפרירים : " הנשיקת פי אמי , אם צפצוף הדרור תנומתי וחלומי המתוק הפסיקו ? — זוהי בוודאי הפתיחה הארוטית ביותר של ביאליק , המכניסה את הקורא בבת אחת אל " המוצנע הכמוס" באמצעות הזיקה המועצמת בין צליל המילים לבין משמעותן , ומזרימה את תודעתו מיד , בלא כל הקדמה או הכנה , אל הרצף החושני המהיר והרוחש של החוויה המתוארת — הרצף הנישא ונוסק על המלודיה העולה עם השאלה . זוהי התרחשות תקשורתית דרמטית ומידית המצביעה על סיטואציה רגשית המצויה זה כבר בשיא תנועתה . היא נאמרת בתוך הכמוסה האינטימית ביותר של ה"אני , " ומזמינה את הקורא , בלא כל תיווך , להיכנס אליה מיד . אך רגע הפתיחה הזה של " צפרירים" תובע עוד מבט על מקומו של רעיון הילדות בתרבות העברית . ב"צפרירים" הנכיח ביאליק חוויית ילדות והעמיד אותה על יסודו של ה"אני" הביוגרפי ; על חייו שלו , ועל היסודות המייחד...
To the book