פרק רביעי זיכרון דברים

א במבט היסטורי גס אפשר לתאר את שנותיו של בן גוריון מאז פרש מהכנסת כפרק מתמשך וחדגוני , נטול עליות ומורדות . אולם זו פרספקטיבה הנובעת מפריסה היסטורית רחבה מדי . ב , 1971 יותר משנה לאחר התפטרותו מהכנסת , לקראת יום הולדתו ה , 85 אפשר להצביע על מערכה חדשה בפרק האחרון של מחזה חייו . מערכה נדיבה בתחושה מפויסת יותר . אמנם את מרירותו לא יכול להפיג לחלוטין , אך הכאב והתסכול שעמם פרש הועמו בהשלמה מסוימת , בהכרה כי לא יהיה בכוח התרסותיו לחולל שינוי , ואין עוד טעם להיאבק בגורלו . עובדות החיים אמרו את דברן . נדמה כי אינו עוד " הזקן" הלוהט מזעם , הגוזר את דינה של המציאות ומבקש תיקון , אלא גרסה מרוככת יותר של עצמו . בלי להאשים עוד את מפא"י שאין הוא מסוגל למצוא בית פוליטי , הכריז : " אני חבר רק בהסתדרות , ומלבד זאת חבר העם היהודי והמין האנושי . " המבט הרטרוספקטיבי המדכדך על שנותיו האחרונות החל להתחלף בהשקפה רחבה יותר על הישגי המדינה . בן גוריון היוקד והמריר , שהכריז עם פרישתו מן הכנסת : " מדינת ישראל כלל אינה קיימת , " נשמע לפתע אחרת . אני מסופק אם היתה יכולה להיות לנו מדינה יותר טובה . עשינו את המק...  To the book