ראשון לסיפוקי דמיון אלה הוא ההנאה מיצירות אמנות , וזו הנאה שבתיווכו של האמן יש אליה גישה גם למי שבעצמו אינו יוצר . לפי פרויד האמנות היא אחד האופנים הפתוחים בפני בן ובת התרבות להגן על עצמם מפני הסבל . על האדם מן השורה , זה שלא ניחן ביצירתיות יתרה , האמנות מגנה מפני הסבל הכרוך בהדחקה ובסילוק דחפים , ומפני התסכול המלווה ויתור על סיפוקים — הדחקה , סילוק וויתור — שהם תנאי להפיכת האדם לבן תרבות . כלומר , האמנות היא הצרי שהמציאה הציוויליזציה כדי לפצות את החברים בה מפני הרעה שהיא עצמה כופה עליהם . הציוויליזציה , אומר פרויד , היא ללא נחת הן בתנאי היסוד שלה והן בתנאי הקיום שלה . במילים אחרות , מה שמאפשר את צמיחתה של תרבות ומה שממשיך ומקיים אותה הוא אי נחת , שהאמנות מרככת במשהו את עוקצה . אם כך , האם האמנות היא מושא התעניינות של הפסיכואנליזה מפני שהיא מציגה את אחת הדרכים של הסתרת ההדחקה והוויתור שאותן חושפת הפסיכואנליזה ? הרי הפסיכואנליזה איננה עוסקת רק באופן ההסתרה של המודחק אלא גם במה שמודחק . היא מתעניינת 1 פרויד , “ תרבות בלא נחת , " עמ ' . 131
To the book