|
|
כאן עולה מעצמה ההערה החשובה דלקמן : יש שלושה מינים של אנטי ניומיה של התבונה הטהורה , ושלושתם מסכימים בכך , שהם מכריחים את התבונה להסתלק מן ההנחה , שחוץ מכאן היא טבעית מאוד , שהמושאים של החושים הם הדברים כשהם לעצמם ; אדרבה , הם מכריחים את התבונה לראותם כתופעות בלבד , ולהניח ביסודם מצע מוקזכל ( משהו על חושי , אשר מושגו הוא רק אידיאה ואינו מרשה הכרה ממש . ( ללא אנטינומיה כזאת לא היתה התבונה יכולה להחליט לעולם , שתקבל עיקר כזה המצמצם כל כך את שדה עיונה , ושתםכים לקרבנות , המבטלים כליל תקוות כה רבות ומזהירות מאוד . שהרי אפילו כעת , כשנפתח לפני התבונה , כפיצוי על אבידה זו , פתח שימוש גדול יותר מבחינה מעשית , נראה כאילו אינה יכולה להיפרד מאותן התקוות ולהשתחרר מן הדביקות הישנה אלא מתוך כאב . הטעם לכך שיש שלושה מינים של אנטינומיה הוא בכך , שיש שלוש ספיקות ההכרה—השכל , כוח השיפוט , והתבונה—שכל אחת מהן ( בתורת ספיקת הכרה עליונה ) יש לה בהכרח עקרונותיה אפריורי . שכן התבונה , כל שהיא דנה על העקרונות האלה עצמם והשימוש בהם הרי ביחס לכולם היא דורשת ללא רתיעה למותנה הנתון את הבלתי מותנה . אך בלתי מות...
To the book |
|
|