היופי בכלל ( הן של הטבע הן של האמנות ) ניתן לכנותו ביטוי של אידיאות אסתיטיות , אלא שבאמנות היפה הכרח הוא שאידיאה זו תיגרם על ידי מושג על המושא , ואילו בטבע היפה הרפלכסיה גרידא על הסתכלות נתונה , ללא מושג על מר , שהמושא צריך להיות , מספיקה כדי לעורר ולמסור את האידיאה , שאותו מושא נחשב כביטויה . לפיכך , אם אנו רוצים לחלק את האמנויות היפות , הרינו רשאים לבחור , למצער לשם ניסיון , בעיקרון זה , שאין נוח ממנו , של אנאלוגיה של האמנות עם האופן של הביטוי , שבו משתמשים בני אדם בדיבור , כדי למסור זה לזה כשלימות שבאפשר לא רק את מושגיהם , אלא גם את הרגשותיהם ••—הביטוי הזה הוא במלים , בהעוויות ובטון ( ארטיקולאציה , גסטיקולאציה , מודו שלוש הספיקות הראשונות זוכות לאיחודן אך ורק על ידי הרביעית . י ו ם , בהיסטוריה שלו , ( History of England , 1763 ) רומז לאנגלים , שאף על םי שביצירותיהם אין הם נופלים מכל עם אחר בעולם , מבחינת הדוגמאות המצויות בהן לשלוש התכונות הרא שונות , כששוקלים כל תכונה לחוד , מכל מקום באותה התכונה המאחדת את שלוש הללו הם נופלים משכניהם , הצרפתים . " אל יראה הקורא במרשם זה של חלוקה ש...
To the book